English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

 שלמה שכטר הי"ד

משפחת שכטר ישראל ומרים שכטר משה ורבקה שכטר משפחת עוקד אברהם ושרה שכטר - שלומית טפלא
טרנסניסטריה יעקב יוסף ורבקה מירל   משפחת טלר בתיה (שכטר) וברוך אלקיס

 

Shlomo-secter picture.jpg (7517 bytes)                    

מימין: שלמה שכטר הי"ד שנפל בהגנה על טירת צבי טז ניסן תש"ג 21.4.43

עם אחיו אברהם ובתו עזריאלה

 

למצגת על חייו ומותו של שלמה שכטר - לחץ כאן

 

 
no-ligel.jpg (15584 bytes)

תעודה בריטית המעידה ששלמה שכטר הינו עולה בלתי חוקי

hipus-mishpaha.jpg (23159 bytes)

תשובה לשלמה המחפש את משפחתו שנספתה בשואה

teudat-yoshr.jpg (19939 bytes)

אישור שניתן לשלמה על ידי מוכתר טירת צבי על היותו חבר נאמן - האישור נדרש על מנת שיוכל לשמש כנוטר

teudat-maapil.jpg (23780 bytes)

אשור הסוכנות היותו של שלמה מעפיל - נדרש כנראה כדי שיוכל להתקבל כנוטר

4:15

 הנוטר שלמה שכטר חזר מתפקידו

5:00

 השוה"מ (השומר המוסף) שלמה שכטר 7021 עם אקדח 67014 ו 10 כדורים ואפריים סובלמן וזאב קצמן

דוח מס.1 של משטרת הנוטרים בטירת צבי

21.4.43

בשעה 5 אחה"צ יוצאים שלשה שומרים לשמירת שדות התלתן בדרום

שלמה שכטר עם אקדח ו10 כדורים (עם נשק זה יצא לאורך כל החודש) יוצא לאחר שחזר ממשמרת פחות משעה קודם.

איתו יוצאים אפריים סובלמן וזאב קצמן

 

דף מס.2

בשעה 7:45 בערב זאב קצמן חוזר פצוע ומספר על התנפלות הערבים

שתי כתות נוטרים יוצאות לעזרה וחיפושים

יצאו לשמירת התלתן בדרום

7:45pm

זאב קצמן חזר מהשדה פצוע  והודיע לנוטר שמואל טורצקי שערבים התנפלו על השומרים, הוא היה פצוע קשה ולא יכול היה למסור פרטים מדויקים. הסרג'נט משה פרנק 6107 הזעיק את הנוטרים ויצאו בשתי כתות על מנת להושיט עזרה לנתקפים, יצאו הנוטרים כדלקמן :רשימת הנוטרים כתה שניה יצאה עם הנוטר שמואל טורצקי רשימת הנוטרים

דף מס.3

9:45

הסרג'נט משה פרנק 6107 חזר מהשדה הוא מסר פרטים כדלקמן: תפשנו את כל השטח ולא מצאנו איש. מסרתי הודעה לאלחוטן לשדר הודעה למשטרה בבית שאן, אבל לא השיג קשר.

10:15

הביאו את אפריים סובלמן מהשדה פצוע קשה ואינו מסוגל למסור פרטים על המקרה

10:30

הגיע טנדר ממעוז והסרג'נט משה פרנק 6107 מסר לסרג'נט הגושי פרטים על המקרה.

10:35

הגיעה קבוצת שוטרים מה"סטרייקינגס הורס" והסרג'נט משה פרנק 6107 מסר להם פרטים על המקרה. אחרי שלא קבלו ע"י האלחוט קשר עם משטרת בית שאן שלח הסרג'נט משה פרנק 6107 הודעה למשטרת בית שאן ע"י הטנדר. הנוטר ברוך מלמד וחנן הירש יצאו ללוות את הטנדר לבית שאן

0:05

יצאה קבוצת אנשים לחיפוש. כל הנוטרים שיצאו בשעה 7:30 חזרו. הנשק הוחזר בסדר לארונות

דף מס.3

החיפושים הליליים לא העלו דבר

אפריים סובלמן נמצא פצוע כשעתיים לאחר תחילת החיפושים

הבריטים הגיעו למקום

 

דף מס.4

משלחות לחיפושים נמרצים יוצאות במשך הלילה

דף מס.4

00:30

 הנוטר שמואל טורצקי 6564 ואורי סידלהים 6499 נשארו בחוץ

1:30

 השו"מ ברוך מלמד ןחנן הירש חזרו מבית שאן

1:40

 רשימת שומרים שיצאו עם קבוצת אנשים לחיפוש

2:10

 השו"מ שמואל טורצקי חזר מתפקידו בחיפוש

2:35

השו"מ אורי סדלהיים חזר מתפקידו בחיפוש

5:10

השו"מ אורי סדלהים יצא לחיפוש בשדות

5:15

 השו"מ יהודה טירמן ויואל ריבק חזרו  מחיפוש חזר גם הנוטר צבי וינצלברג

8:00

האקדח 67014 עם 10 כדורים של הנוטר

דף מס.5

שלמה שכטר7091 לא חזר ונמצא בידי ה"סטרייקינג הורס מאס -סקוטי שנמסר להם על ידי הערבים"

9:15

הנוטר יחזקאל וינמן יצא בליווי הפצועים באוטו לבית החולים המרכזי בעפולה

9:40

 חזרתי מחיפושים בשדות ובסביבה שנמשכו כל הלילה והבקר. באחד המקומות המסומן ע"י ערבי פצוע כמקום הקטטה נמצאו שני מקלות. השארתי את הקורפ. קובלינר עם 3 ש.ז. לשמירה על המקום

9:50

 יציאה נוספת להמשך החיפושים

10:40

יצאתי לבית שאן לטלפן לקצין בלש

12:15

המוכתר ממעוז הודיע לסרג'נט משה פרנק שהשו"מ שלמה שכטר 7021 נמצא הרוג בקרבת האהלים שעל יד השטחים הדרומיים שלנו. הודעתי על זה מיד למשטרת בית שאן

12:20

הגיעו למקום קצין המחוז דר' ברגמן וקצין מחוז בית שאן קרדוס ויצאו למקום המקרה

דף מס.5

8:00 בבוקר 22.4.43

האקדח נמסר ע"י הערבים לבריטים

נמצאו מקלות במקום הקטטה

מציאת הגופה

 

דף מס. 6

תאור ההלויה

שנערכה בערב

22.4.43

דף מס.6

12:30

השו"מ אורי סדלהים והנלוים אליו חזרו מהחפוש

7:30 בערב

רשימת שו"מ שיצאו להשתתף בהלויה

9:05 בערב

כל הנוטרים חזרו עם נשקם מההלויה

הוצאתי מהתחנה 35 כדורים לשם יריות בזמן ההלויה

 

קברו של שלמה שכטר בטירת צבי

המצבה שופצה בשנת תשנ"ט והוא זכה להחשב כחלל צהל

לדף ההנצחה באתר " יזכור " לחללי מערכות ישראל

emda tzfonit.JPG (29829 bytes)

העמדה הצפונית מזרחית של טירת צבי , בעמדה זו כתב שלמה שכטר הי"ד את יומנו

parashat-shavua.JPG (75929 bytes) דף תשובות לשאלות פרשת השבוע - וירא - שכתבה נחמה ליבוביץ.

על הדף הערות בכתב ידה של נחמה לתשובותיו של שלמה

דף  תשובות זה ודפים נוספים נמצאים בתיקו האישי של שלמה שכטר בארכיון קבוץ טירת צבי

yom-hzicaron-shlomo shechter.jpg (22068 bytes)הזמנה לטקס יום הזכרון לחללי מערכות ישראל של המועצה האזורית בקעת בית שאן

נשלחת מדי שנה למשפחת יורב בטירת צבי 

מסמכים הקשורים לשלמה שכטר שנסרקו

א. שלמה שכטר הגיע לארץ ומבקש להתקבל לטירת צבי

ב שלמה שכטר מטירת צבי כותב לאברהם אחיו

ג. שלמה שכטר כותב לרומניה מהארץ

ד. אברהם שכטר כותב לטירת צבי אחרי הרצח

 

המצבה לזכר חללי

 המועצה האזורית בית שאן

שמות הנופלים במצבה במועצה האזורית

שורה שמינית מלמעלה מופיע שלמה שכטר

   

הנצחת שלמה שכטר באנדרטת הקיבוצים

אנדרטת הקיבוצים ביערות מנשה

בלוח הקדמי מונצח שלמה שכטר

wattinig to the Tekes.jpg (14579 bytes)

מחכים להתחלת הסולחה

Aravim Baim.jpg (14224 bytes)

שיירת הערבים מגיעים לסולחה

Rosh eirat Hifa.jpg (14666 bytes)Kazin Aravi.jpg (12969 bytes)

נאומים בטקס

מימין נציג הערבים

משמאל ראש עריית חיפה שבתאי לוי ,

 מימין גרשון ריטוב המפקד הצבאי של המקום ,

משמאל יהושע

Yehushua Baruci.jpg (13595 bytes)

יהושע ברוכי מוכתר טירת צבי מתחיל את הטקס

Keriat Berec.jpg (16950 bytes)

הרוצח כורע ברך לפני יהושע ברוכי

 ומביע את בקשת הסליחה

Mispahat h-rozeach.jpg (13887 bytes) החמולה של הרוצח

  

 

 

  

 

 שלמה ואברהם במכתבי יעקב יוסף

2.12.34

אברהם שכטר מתחתן עם שרה כהנר ועולה לארץ

21.3.40

ד"ש לשלמה שכטר העלם הנכבד שהגיע לטירת צבי

למכתב

אברהם שכטר מספר על בית הוריו ועל משפחתו

 

המשפחה של שלמה

תעודת זהות פנימית

תולדות שלמה שכטר

 מיומנו של מעפיל , תיאור החיים באונית המעפילים

מכתב של שלמה שכטר עם הגיעו ארצה שרוצה להתקבל בטירת צבי

מיומנו של שלמה שכטר המתאר את חייו בטירת צבי חלוץ של ממש

מכתב שקבל שלמה לטירת צבי - מאביו מתתיהו

מכתב משלמה לאברהם אחיו הגדול

תאור הארוע שבו נרצח שלמה שכטר 

תאור הארוע בעבודה של נחום ברוכי

בעקבות הסולחה

דברי הספד על שלמה שכטר שנכתבו בעתון הצופה בתום השבעה

הספד ביום השלושים מאת אפריים סובלמן

הספד ליום השלושים מאת אפריים יעיר

מכתבי תנחומים שהגיעו לטירת צבי

חומר רב נוסף על חייו של שלמה שכטר , נמצא בארכיון של טירת צבי

כולל תיאור מרתק של החיים באונית המעפילים , היומן המלא שנכתב בטירת צבי ותגובות מהעולם הארץ ישראלי שנכתבו בעקבות רציחתו

מתתיהו ופייגא ( זילברברג ) שכטר

  • משה שכטר וחוה

  • גולדה שכטר

  • אברהם שכטר ושרה  (כהנר )

    יגאל שכטר

    עזריאלה שכטר

    שלומית ( שכטר ) ועמוס טפלא

        רעיה (שכטר) ואיתי גלבוע

            יפתח גלבוע

            אוריה גלבוע

            עידו גלבוע

        אמיתי וסיון ( פרי ) טפלא

            סתו טפלא

            עמרי טפלא  

        

  • שלמה שכטר -נפל בטירת צבי

  • חנוך שכטר

 

שלמה שכטר
תעודת זהות פנימית


נולד
: כ"א בתשרי תרע"ח בחוטין - רומניה ‎7.10.1917 .
הורים: מתיתיהו, פייגה .
אחים: משה, גולדה , אברהם , חנוך.
לימודים: בית ספר "תרבות" בחוטין. ישיבה בויז'ניץ שנה לפני בר המצוה.
עליה ארצה: בט"ז באדר תרצ"ט עלה ברומניה על האניה "אסטיר" כמעפיל ‎5.3.1939 .
בי"ז תמוז תרצ"ט ירד בחוף אשקלון ‎4.7.1939 .
הגיע לטירת צבי : י"א באב תרצ"ט ‎27.7.1939
התקבל כ"אורח" - ה' כסלו ת"ש ‎17.11.1939
התקבל כמועמד - ח' טבת ת"ש ‎20.12.1939
אנו מציעים לקבל את שלמה שכטר.הוא נכנס עד כה טוב לעבודה, ובמידת מה גם לחברה, אף על פי שעדיין לא הספיק לתרום לענייני הקבוצה. בדיון עליו עלינו לקחת בחשבון, את כניסתו אלינו מסביבה לגמרי זרה - לחברה עובדת.
התקבל כחבר - כ"ט כסלו תש"א ‎27.12.1940
11.12.42 ג' טבת תש"ג
נכנס לנוטרות יחד עם ראובן פרלסון.

עבודה: בניין ושמירה

נרצח בשמירה על ידי ערבים :יום ד' , ט"ז ניסן [א' דחוה"מ פסח] תש"ג ‎21.4.1943


תולדות שלמה שכטר
[תקציר ממה שהתפרסם ב"הצופה" ליום ה"שלושים, עם תוספות]
שלמה שכטר נולד בחוטין - בסרביה , למשפחת שוחטים ורבנים. בחוטין למד, וגמר בהצטיינות בית ספר "תרבות".
בימות החול, אחרי הלימודים, היה עוזר על יד הוריו בחנות - מקור הפרנסה של משפחתם מיום שגורשו ממקום ישיבתם בקלישקוויץ, בהתחלת המלחמה העולמית הראשונה - מקום שאביו שימש בתור שוחט.
בשבתות, היה אביו משתעשע אתו בלימוד התורה : פרשת השבוע, גמרא. אופן הלימוד לא היה כגדול עם קטון , אלא כשני רעים העוסקים בתורה לשמה.
בן שתים עשרי וחצי עזב את חוטין, ועבר ללמוד בישיבה בויז'ניצה שבבוקובינה. בישיבה למד שש שנים בהתמדה רבה, ושם רכש לו גם כן באופן אינדיבידואלי את השפה הרומנית - במידה שאיפשרה לו אחר כך לקבל מהממשלה תעודה של רב מטע ם- שזה פטר אותו מלשרת בצבא.
הוא השתייך באופן אוטומטי, עם כל בני הישיבה, ל"אגודת ישראל" . שאיפתו היתה לעלות לארץ ישראל, ולהשתתף בבנינה במו ידיו.
הוא הגיע ארצה כמעפיל ,באניה אסטיר. הדרך ארכה מאה ימים של נדודים וטלטולים מחוף ארץ אחת - אל חוף ארץ שניה. וכשהגיעו לחוף הארץ - עוד היה בהכרח לחזור ליוון. ברשימות מנסיעתו הוא משווה את יסורי עלייתו לפרשת התוכחה שבתורה.
ימים מספר לאחר שחרורו, הגיע שלמה ז"ל לטירת צבי, ובחורף תש"א נתקבל כחבר. כאן מצא את משאת נפשו, והתמסר בכל כוחו לעבודות המשק. השתדל הרבה להתקבל כנוטר [עלייתו הבלתי חוקית שללה ממנו את האפשרות הזאת], כדי לדעת להגן על הארץ. אחרי השתדלויות רבות הצליח להשיג את התעודות מארכיון הממשלה, ונתקבל כנוטר. הוא התנדב לשמירת השדות בעונה הקשה ביותר, כדי שיוכל במו ידיו לשמור על רכוש הקבוצה.
ובעמדו על משמרתו מצא את מותו.
התפרסם ליום הזכרון הראשון בפתח "עלונים", בטאון הקיבוץ הדתי.

בהמשך אותו גליון, באינפורמציה על הנעשה בקבוצות, ,יש דיווח מטירת צבי:
…האסון שקרה למחרת החג עם שלמה שכטר ז"ל, השבית את השמחה ממעוננו. החברים עסקו בחיפושים בליל האסון, ובבוקר באו לעזרתנו גם חברי שדה אליהו. מהגוש הגיעה אלינו עוד בלילה קבוצת נוטרים עם הסרג'נט ומזכיר הגוש, והשתתפו בחיפושים. רק בצהרי היום למחרת מצאנו את הגווייה, ואחרי הסידורים הפורמליים מטעם המשטרה , הובא שלמה למנוחת עולמים. בהלויה השתתפו באי כוח מכל ישובי הגוש, עם מזכירות וועד הגוש בראש, נוטרי הגוש בראשות קצין הנוטרים והסרג'נטים, וכל קהל החברים והאורחים שבאו לטירת צבי לחג. חבר הקבוצה העריך במלים נרגשות את המנוח, והחבר שטנר - מזכיר מועצת איזור "גלבוע" - הביא את תנחומי יישובי הגוש והיישוב כולו. בדומיה נפרדו החברים מהקבר החדש, שנכרה ליד קברות קדושינו אריה [וייל] ויעקב-יוסף [ מליונר].


מדינת אסטיר

מתוך אטלס כרטא - מראשית ההתישבות ועד קום המדינה
ההעפלה לפני מלחמת העולם השניה עמודים ‎72-73
….1937העפלה נרחבת של התנועה הרביזיוניסטית החלה רק בראשית שנת ‎ .
בעיה חמורה שנתעוררה בהעפלה זו היתה - ההסתננות לשורותיה של יסודות אלימים ושליליים, אשר השליטו משטר אימים באניות. דוגמה קיצונית לכך - האניה "אסתיר".

ובהמשך - פרטים על האניה

אסתיר - מרסיס
תאריך ההפלגה -
ראשית מארס ‎1939
תאריך ההגעה - ‎28.6.39
נמל ההפלגה - רומניה
מקום ההגעה - חוף אשקלון
מספר המעפילים - ‎724
הגורם המארגן - בית"ר
הערות : עשרה ימים לאחר ההפלגה נתפסה בידי ספינות בריטיות וגורשה ללב ים. הגיעה לחוף אשקלון לאחר שלושה חדשי טלטולים, ונוסעיה נעצרו במחנה צריפין.
באניה שרר משטר אימים.
 

קטעים מימי ההעפלה
היומן נכתב באידיש, ותורגם , כנראה, על ידי משה גרשטיין - יורב. המקור נמצא בארכיון טירת צבי].
אתה שואל: איה מדינה זו? בטוחני, אם תעיין במפת העולם ותחקור את כולה - ואפילו אם תקיף בנסיעתך את כל כדור הארץ ותחדור אל כל המחבואים הסמויים מעין חוקר תולדות עמים וארצות, ותגלה את סודות הטבע שבעולמו של הבורא יתברך - את המדינה הזו לא תמצא. ואף על פי כן - מדינה זו קיימת! לא באפריקה - על קצות קו המשווה, ולא במזרח הרחוק - אלא בחבל הידוע ביותר בעולמנו בין אירופה ואסיה - באיראסיה.
מאה ימים תמימים וגדושים , ימים של ייאוש ואבדן תקווה , אשר כל יום בהם נחשב לשנה , עמדה מדינה זו והתקיימה. ויותר מופלא הדבר, שהאזרחים בה היו יהודים, ושלטונה שלטון יהודי.
ואל תחשוב כי בממשל דמוקרטי אנחנו מדברים - "מלוכה" היתה זו, אשר מושלים ועריצים שלטו בה. מושליה לא היו ממין המצטדקים - הצבועים שדיברו על אידיאלים ועל יושר - אלא ממין שליטי קדם העריצים הברבריים, שלא יחתו מפני כל, ושכל מטרת חייהם היתה לספק את יצר השלטון האכזרי. כל מי שהפריע אותם ממזימותיהם היה צפוי לדיכוי באמצעים סדיסטיים ואכזריים ביותר.
אזרחים היו שם מכל המעמדות והשכבות, אולם מפלגות לא היו אלא שתיים בלבד: האחת שבעה - והשניה רעבה תמיד. מהפכות פרצו לרוב, אך אוצר המלוכה היה סגור ומסוגר ושמור היטב על ידי סרדיוטים מושבעים, אף על פי שאוצר זה היה שייך לכולם, והיה מיועד לכולם בשווה.
הבירה היתה באותה פינה, שם זללו השליט עם המיניסטרים שלו, ורוו נחת מאכזריות צרופה, ונהנו מכוחם כי רב.
המון האזרחים שנשדדו מרכושם ונשללו מזכויותיהם לאוכל ולמשקה, נהפכו במשך הזמן ליצורים משונים, מדוכאים תמיד, מלאים וגדושים יגון וייאוש.
גם גרדום היה שם: התורן הזקוף , בעל כרחו נאלץ לחבוק ידיים כבולות של הרבה אנשים חפים מפשע שנתלו על גבו. תליינים אכזריים לא חסרו: שניים היו, בעלי פרצופים נוראיים, בעלי עיניים צמאות לדם, אשר מילאו פיהם צחוק אירוני למשמע צעקות הכאב של האנשים שהתייפחו במרירות נפשם.
לא פעם, העמידו האזרחים את השאלה במלוא חריפותה: האם אנו עוד בני אדם בעלי הכרה, מחונכים במושכלים שונים של חיי מוסר ויושר? האם עוד נשמה חיה באפנו , ובגופנו לב אדם דופק? הגם דם אדום של אדם חושב זורם בעורקינו - ואולי לא? האם רק אלה אנשים - ההם ששרים את ההמנון שלהם בצעקנות ובהתלהבות מופרזת?
הרגשות האלה רבו, באותה המידה שראינו כי נסיעתנו באמת נסיעת ייאוש היא. במשך כל ימי הנסיעה על הים, היתה ערבוביה בהרגשותינו: מחד גיסא - הרגשת גאון ותקוה על נסיעתנו, ועל החופש והדרור העתידים לנו בארץ ישראל,. ומאידך - דכאון וייאוש על מצבנו הפנימי; על היחס לחבר-עולה. וספקות אוכלים בנו בכל פה: האם אמנם באמת נגיע למחוז חפצנו ? האם נשיג את המטרה אלה ערגנו בכל עת? אירופה הקיאה אותנו, וגורשנו ככלבים מחוף אל חוף, מים אלי ים. ספינתנו הרעועה לא נסעה לבטח על הים הסוער, שזרק אותנו מכאן לכאן, ושיחק במדינת אסטיר כמו בכדור ילדים פעוט. מיום ליום גברה שאלת העתיד במחשבותינו, ובכל פעם ביתר תוקף. האם צרותינו עצמו מני ים, ועל כן לא היה לנו מוקם גם בים?
אכן, בנקודת השיא של היאוש באה ישועתנו: אחרי נדודים של ארבעה חדשים הגענו לחוף מבטחים, לארץ ישראל.
ז ה היה גם סופה של "מדינת אסטיר".

קבוץ גלויות בזעיר אנפין

ב- חמישה במארט, ט,ז לחודש אדר, הפלגנו באניה אסטיר מרני - גלץ.
אחרי ליל שימורים שבילינו ברכבת בוקרשט - רעני, הננו נמצאים בגלץ. אחרי תמרוני הרכבת - שמעצבנים אותנו לא מעט - נשמעת צפירה ממושכת , והרכבת זזה. נושמת בהתחלה בכבדות , ואחר מתחילה נושמת בקצב, בקצב, בקצב… ונוסעת. דרך החלונות חודרת אלינו שמש אביב תמהה ונדיבה, המלווה אותנו בנסיעתנו למרחקים, ומלטפת את פנינו בקרני זהבה, כאילו אומרת לנו: עלו, סעו , ילדים אהובים, לארצכם הקדושה. עבדו אותה בזיעת אפכם. גם שמה אבוא וברכתיכם!
“חבריה - הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!" מהר אנו קמים, עוד רגע אחד ואנו עומדים עטורים בתפילין.
‎0. איה המזרח? שואל אחד בתמימות.
‎1. - שוטה - עונה לעומתו חברו. האינך רואה את השמש הזורחת שם? הלא שם ארץ ישראל שלנו, שם גם המזרח!
בבוקר אנו עומדים ביחד. אחד קורא: "יש לי לחם", "אני נותן נקניק", וכבר נערכת הסעודה. "למה אתה מחביא את בקבוקך? אולי חסר לך גביע?". בקיצור - אנו שותים "לחיים". יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שכל היהודים ישובו לארצם, ושתהא הגאולה שלמה!
לא עובר זמן רב, ופקידי הממשלה באים לערוך את ביקורת הולוטה. מחפשים, מחטטים בכל מקום. [ שיחק לי המזל - את תרמילי אפילו לא פתחו]. נגמרה הביקורת, אנו עולים על האניה.
הרעש גדול. יהודים לוחצים יד איש לרעהו: שלום עליכם, מאין באת? - מפולין. ואתה? - - ואתה ? - מדנציג. צ'כוסלובקיה, גרמניה , אוסטריה , הונגריה , בולגריה… - וכיצד נמלטת משם? מברלין לווינה, משם לדנציג , וכעת לארץ ישראל. שם ארגיש עצמי חופשי. ואתה, כיצד היתה דרכך? - גורלי היה מר הרבה יותר: ספגתי מכות רבות בדכאו, נמלטתי לווינה כל עוד נפשי בי, רכושי נשדד, מי יודע מה שלום אשתי וילדי… מוינה עשיתי דרכי ליוגוסלביה, שם רדפה המשטרה אחרי. העבירו אותי את מעבר הגבול הבולגרי, משם חזרה ליוגוסלביה, וכך חוזר חלילה פעמים מספר. מן השמיים ריחמו עלי - והנה אני נמצא כאן, על האניה שתביאנו בשמחה לארצנו.
כך משיחים איש לרעהו את צרותיהם מהגלות, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום. מכל כנפות הארץ.
זהו קיבוץ גלויות בזעיר אנפין.

הילקוט,חברי הטוב ביותר
כאשר הרכבתי את הילקוט על שכמי ואהדק את רצועותיו הדק היטב לגופי, לחש לי הלה - כלומר הילקוט - באזני: מעכשיו נהיה שנינו חברים נאמנים. אני , את סודותיך לא אגלה לאיש, ובכל עת צרה ושמחה אשתתף אתך. תמיד אשאר קרוב על ידך.
והוא עמד בדיבורו. אם החבאתי בו חתיכת קציצה מיובשת , ואקרב אליו רעב ויגע - ויפתח את פיו רחב - רחב להאכילני לשובע. לילה, ישן בשקט למראשותי והרדים אותי, וחלמתי חלומות מתוקים. ויומם, ידעתי כי בו צפון מעט רכושי העטוף זכרונות נעימים מן הבית.
כאשר הגענו לחופי ארץ ישראל הקדושים ולחולותיה, החרה-החזיק על ידי, ונשבע לי אמונים להשאר חברי וידידי גם להבא.
אנו עולים… ארצה
מהרנו לעלות על מזח העץ שקשר את מדינת רומניה עם האניה [קרי: המדינה העברית אסטיר]. בשתי רגלי בבת אחת קפצתי על האניה. נשמתי לרווחה. לא אוסיף לראות את הרוצחים הצמאים לדם, נינים ונכדים למחריבי ארצנו, שהכתימו את שדמות מולדתנו בדם גיבוריה, ואת בחוריה ובתולותיה הובילו לרומא.
הנה עומדים הם, ניניהם ונכדיהם של שובינו הקדומים, ותמורת שוחד זעום הם מערימים על חוקי מדינתם הקשים, ועוזרים לנו לעלות לארץ אבותינו ולבנותה. לבך מלא גועל אל אותה ארץ, בה היית שנוא ומשולל זכויות. בלבך פנימה אתה מקלל את האדמה, בה נשפך דם יהודי נקי לרוב, ובה הושמד הונם. אך מעכשיו הנך חפשי. לא עוד יהא מגורך גיטאות. ארצך לפניך - כפתחו של אולם תפתח את שערי ארמונה לפניך. היום חדלת להיות "ז'ידאן מלוכלך" "יהודי נצחי"; היום החילות להיות אדם חפשי! "טוב פת חרבה ושלוה בה - מבית מלא זבחי ריב:. טוב ארוחת ירק ואהבה שם - משור אבוס ושנאה בו."
עם הרגשות אלה אני תופס את מקומי באניה, ומיד אני חוזר לסיפון. פה הרעש גדול. יהודים לרוב עולים על האניה. אנשים מכל הסוגים. יש גם עינים מקנאות בנו. כולם מאחלים לנו נסיעה טובה. שם עומדים רומנים, שאינם מבינים לרוח ה"ז'ידאנים" עם התרמילים על גביהם, ולמה רוחם כה טובה עליהם.
שמש אביב אדמדמת עוד שולחת את קרניה האחרונות טרם שקיעתה, קרני תקווה ושמחה חמימות. אחר, היא טובלת במי נהר הדונאו היפה - ונעלמת מעינינו.
על האניה תנועה שוקקת. מעלים במהירות שקי לחם, ומורידים אותם למחסנים. מגלגלים חביות שמן שמנות; סוחבים ארגזי נקניק, סרדינים, הכל מתוך התרוממות הנפש. ככה עובר הלילה בהכנות.
בעלות השחר, שומעים ברעני ארבע צפירות אניה, ולאט לאט נעקרת האניה, ומתרחקת מן המזח. הכל קמים על רגליהם ושרים "התקוה". … “עוד לא אבדה תקוותנו… לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה…”. השירה עולה בגאון, קולה הולך וחזק. אנו רואים לפנינו את התקווה בפועל ממש: אנו עוזבים ומתרחקים מהגיהינום של היטלר, ומתקדמים ל ארץ חמדה , טובה ורחבה.
חסל! עקרנו את רגלינו מארץ הטומאה!
משמעת מוחלטת
בבוקר השכם, עת כל החברים עודם עייפים מלילה ללא שינה, נשמעת שריקה. ש. מודיע, כי בעוד שעות מספר צריך להיות סדר על האניה. אנשי ה"ביתר" מתייצבים שורות שורות, יתר אנשי הספינה נחלקים לחמש פלוגות. כל פלוגה מונה מאה עשרים ושמונה איש, ובראשה מפקד. שמונה איש נמנים על קבוצה. כל שמיני הוא אחראי על הספקת האוכל בעד קבוצתו. ארבע קבוצות מהוות מחלקה, דהיינו שלושים ושניים איש. ראש המחלקה הוא השולט על ראשי הקבוצות, והם אחראים בפניו על כל דבר. ארבע מחלקות - פלוגה אחת הן. כל ראשי הפלוגות יושבים ומתייעצים עם המפקד הראשי על גורלנו [ מפקד זה-שלימזל מהביתר הארצישראלי- נשלח מהארץ לנהל את הספינה שלנו].
נקבע, כי כדי להשליט משמעת מוחלטת, צריך להנהיג משטר עונשים חמור. וכך משמעה של "משמעת מוחלטת" : אסור לאיש לגשת למפקד. אם תרצה להתלונן - לשאול דבר - או סתם לשוחח עם מישהו - עליך להתייצב לפני ראש קבוצתך. ראש הקבוצה ימסור את הדבר לראש המחלקה, והוא למפקד הפלוגה, והוא למפקד העליון. בדרך זו עצמה תקבל את התשובה.
תיכף ביום הראשון התחילו במשטר העונשין החדש, והונהג עונש קיבוצי. מהר מאד נוכחנו מה מצבנו במשטר כזה. ניתנה פקודה לא לעשן בחדרים, לא להשתמש במי השתיה לשם רחצה, אלא רק במי הים. היות שהיו כמה אנשים בלתי אחראים שעברו על פקודה זו - לא ניתנה לכולנו באותו היום ארוחת צהרים… פשוט מאד , חיסכון…
העונש הפרטי הראשון היה בשעת המסדר השני. כל הביתרים עומדים בשורה. המפקד מכריז: פלוני בן פלוני יצא מן השורה! יצא צעיר טוב מראה כבן חמש עשרה, חסון, צועד צעדים בטוחים ועומד דום לפני המפקד. הלה מבאר: הביתרי לא מלא את תפקידו כראוי, ולא דאג לקבוצתו. בתור עונש יורד מדרגתו, וייתלה למשך שעתיים. ותיכף, בלי רחמים, תלו את הצעיר על התורן , ואחרי שעתיים הותר. בחורה אחת מאנשי ביתר לא יכלה לראות בצערו, ומחתה בתוקף. מה עשו? - תלו גם אותה, וגרמו גם לה את ה"נחת" הזאת…
אנו מסתכלים , חורקים שן , נושכים שפתיים , כי הסדיזם פורש את כנפיו השחורות מעל לראשינו…
שבת ראשונה באניה
נהר הדונאו נשא את ספינתנו בסבלנות על גבו, עד שמסרה חים השחור. גם בכניסה לים השחור אנו שרים "התקוה", אבל לא כל כך בעוז כמו בתחילה…
למה קוראים לים השחור בשם משונה כזה? הלא מימיו מי תכלת נהדרים וטהורים! רק לאחר זמן הבינונו זאת, כאשר הפך את חיוכו טוב הלב והשקט לכעס גדול, ושלח בנו את גליו הסוערים. היה נדמה , כאלו כל איתני הטבע התנכלו לנו לכלותנו, להרוס את מדינתנו בסערה…
לאט לך, הים ! על אף הכל - ארצה ישראל , קדימה!
אניתנו מתנודדת, אנשים נאנחים מחולי ים, צליל פחים מתגלגלים ושוקקים.
בחורים צעירים שוכבים פרקדן, סרוחים על מקומם וצוחקים מהכל. הנשים - אין דרכן לצחוק. נשים מקיאות - ובוכות. המבוגרים בינינו נראים יותר רציניים, דואגים, עושים את חשבון עולמם…
הים השחור לא נשא את אניתנו יותר מדי זמן. מקץ נסיעה של יומיים - מסרנו לידי הים האגאי, שהוא חלק מן הים התיכון, ימה של ארץ ישראל…
מתקרבת השבת הראשונה. אנו מתקבצים יחד: רופא עיניים חרדי,יהודי תלמיד חכם, אני ועוד אחד מתלמידי הישיבה, מתייעצים ויוצרים מניין. המניין כולל כמה מאות יהודים. עכשיו אני מבין את הפסוק :"יורדי הים באניות…המה ראו מעשי ה' …”. ואני מתפלל בקול גדול, מלא התלהבות: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה' ". לפי נוסח ויז'ניץ, כמובן. אפשר לקרוא בפועל על פרצופי כולם שמחת עולם עילאית. אויר של חופש וחירות השתררה על מחשבותינו. .. אחרי התפילה נשמעים קולות מכל צד: "א גוטן שבת", "יישר כח", שבת שלום!" וכאשר אני מזמר לי לעצמי, באופן אינסטיקטיבי : "אשרנו מה טוב חלקנו", אז בלי משים מתלכדים סביבי כל "העולם" כאש בוערת, ומתמזגים יחד בקול אחד: "ומה נעים גורלנו"! גופים משתלבים ביחד, יד ליד, שכם אל שכם, ומעגל פלאים משתלב, מורכב מיהודי דנציג , פולין, גרמניה, הונגריה, רומניה, צ'כיה. כולם, כולם מתלכדים מתוך התלהבות עליונה, אפילו המתבוללים ביותר והמרוחקים ביותר מהיהדות, שמהווים חלק הגון מנוסעי ספינתנו.
וכך עברה עלינו השבת הראשונה.

גם בחזרה - זו נסיעה
אנו נוסעים לארץ ישראל… אולם לאט לך… אנו עומדים בקפריסין ששה ימים ומחכים. למה? למה לא נהיה כבר בארץ הקודש ונעבוד? בשביל מי ארץ ישראל? לא בשבילנו? משעמם לעמוד בקפריסין, שהיא כדי מרחק יום - או שתים עשרה שעות באניית נוסעים, מהחוף הנכסף.
זורקים למים ארגזים עם מצרכי מזון מעופשים [ קאנבאב], מעמידים אנשים לחתוך ולנקות את הלחם מהעובש. סוף סוף מפליגים. משני צדי הספינה נזרקים ככרות לחם מקולקל, ואנו נוסעים בין שתי שורות לוחם הצף על פני המים.
אבל מה זה? הרי לא זהו הכוון לארץ ישראל? - מתברר שאנו חוזרים!…אבל למה? למה לא נתקדם? הדבר לא ידוע…
לבסוף אנו מגיעים…ליוון…

ובכל זאת נוסעים….ארצה….
אנו מגיעים ליוון. סבלנותנו מתחילה פוקעת. אנו נוסעים מנמל אחד למשנהו. לבסוף אנו מגיעים ללבריאה. נכנס נ. [ נועם בן יועץ], ואומר: צריכים תרופות, ודודים חדשים. כל המזון כבר נזרק הימה, או שנאכל כבר. ועכשיו צריכים לנדב כסף כדי למלא את המלאי.
נותנים כסף ביד רחבה [ הרי העני בעל צדקה הוא ] . גם אני השתתפתי בעשרים לעי, והייתי לצחוק בעיניהם… כבר הצטרף סכום גדול, ומכל העניין לא יצא כלום. הדודים הישנים נשארו, והעזרה הרפואית נשארה כמקודם.
עברו כמה ימים. העלו מזון חדש על הסיפון. ארבעה עולים חדשים עלו אלינו. שניים מהם הם פשוט גויים, אנשי היטלר [שטורמיסטים]. למה הם נוסעים לארץ ישראל הקטנה, ומדוע הם תופסים מקומם של שני יהודים שאין להם מקום בעולם? בוודאי הם מרגלים, שהועמדו במיוחד על ספינתנו כדי למסרה לידי המשטרה הבריטית… אי אפשר אפילו להבין דבר כזה, אבל זוהי דעת הקהל…
בינתיים אנו זזים…. בשעה מוצלחת. "המרגלים" שוכבים כבולים, ונדרשים להודות. הם אומרים שהם בני תערובת, כלומר - גויים, שסב הסב שלהם היה יהודי. ובכן, גם הם פליטי חרב הם…
בזמן האחרון המצב אצלנו קצת מתוח. במיוחד במובן האוכל והכשרות. אך בשבת הלב שמח כתמיד.
ביחס לדת: בשבת הראשונה הכריזו על איסור העישון. בזמן התפילה בא י. וסיגריה בפיו - כדי לנאום לפנינו. הצעתי לא להפסיק את התפילה. הצעתי לא נתקבלה, המשמעת ניצחה. הוא מדבר: " הלילה נגיע ארצה. שתהיה משמעת וסדר. תינתנה פקודות קצרות וברורות. לא לדבר מלה, ולא לעשן. כל העובר על הפקודות יירה במקום - וחסל. אם מישהו לא ירגיש טוב - להשאיר אותו במקום. מוטב אחד - מאשר שבע מאות איש".
אמר - ויצא. אחרי כן אספו את פנסי הכיס של החברים. ניתנה פקודה לסדר את החפצים. התכונה רבתה. כל אחד אורז את חפציו. אני עודני מחכה , כי עוד שבת. כשהתחיל להחשיך - אני מסדר את הילקוט שלי. האניה נכנסת לתוך מימי ארץ ישראל… ש. צועק: בשעה מוצלחת! הלוואי!
לאט נעשה לילה. הגיע הרגע המכריע…. אנו שוכבים כל אחד במקומו בנשימה עצורה. שקט מוחלט משתרר מסביב . האניה נוסעת בלי אורות. חברים נפרדים בלחישה, ודמעות בעיניהם… מי יודע אם עוד ייפגשו פעם…
פתאום…. טררררך… יורים. שלוש יריות ממכונת יריה . ים של אור חותך את האפלה. זרקור…. נתפסנו… לא עובר זמן רב, ועל הסיפון עולים אנשים בעלי פנים רציניים, בעלי שפם, המשטרה האנגלית… במהירות מבקרים את הספינה. עוד הספקנו לזרוק הימה את כל הדרכיות ושק הפנסים… אם ימצאו אצלנו דרכיות - יחזירו אותנו למדינות שכבר הקיאו אותנו…
אנו אסירים… הרבה נוגים, מיואשים… ואני אמרתי: גם זו לטובה. לו היו יורים בנו בזמן היותנו כבר בסירות - בוודאי היו פוגעים בנו. וכך - נוקב רק הברזל של שריון האניה. העקר ובלי ויכוח - אנו אסירים… במולדתנו… לא רחוק מתל אביב…
סירת המשטרה עוזבת אותנו, ואנו ממשיכים בלווית שלושה שוטרים לחיפה. אנו מקבלים את הפקודה האחרונה ממפקדינו הקודמים: כולנו מגרמניה, פליטי היטלר. אולי לא יגרשונו? לא להגיד שום דבר על המשטר באניה. אין מפקדים…
כולנו עוברים לצד השני של הסיפון. האניה מתקרבת לחיפה. אנייתנו עוגנת מחוץ לנמל. בתוך המים השקטים נראית בבואת העיר חיפה. העיר היא נהדרת. למעלה מכל תיאור. הכרמל מרהיב עין. פעם, לפני אלפי שנים, ניצח כאן אליהו הנביא את נביאי הבעל, וכאן בים נכדיו - ואין נותנים להם לעלות על היבשה… השער ננעל…
עוד מצפים… אולי… אבל לבו לב אבן… יש לו שיטה משלו…
ואנו עומדים בלב ים, הלב כואב מרוב תשוקה… העיניים נעוצות ביבשה, ולא יכולות לשבוע. … אנו, כביכול, במצבו של משה רבנו: "כי מנגד תראה את הארץ - ושמה לא תבוא" . ..למה.?. - הרבה קושיות בלב, אבל למה לשאול? זה לא יעזור…
מעבירים אותנו אחד-אחד, ורושמים מאין אנו. מגרמניה? - מה גילנו? השם?
אנו עוברים מהר, וכל אחד מקבל תפוז מארץ הקודש שהביאו לאניה. כמה טוב ומתוק זה היה ! עם הקליפה אכלוהו החברים. ..
אנו עוד ממשיכים להסתכל על הכרמל.
מגיעות אניות נוסעים, ונותנים להן להכנס לנמל. מקדמים אותן בסירות מנוע… מה טוב להם…
ואצלנו - ערב פסח על האניה. אנו דואגים מאד" מה יהיה עלינו בפסח? חמץ , אמנם, אין באניה - כי שום דבר אין , אבל גם מצות אין! פתאום מגיעה סירת מוטור. אנו מכירים עוד מרחוק שיהודים הם הנוסעים, גם הנהג יהודי . הם פנו אלינו בעברית: " הבאנו לכם שמן, ירקות ותפוחי אדמה. תיכף נביא לכם גם מצות ויין. רק אל דאגה!".
משתררת שמחה על אניתנו. מעלים הכל לאניה על ידי חבל, לאט ובזהירות שלא יתהפך. אנו, שעד הפסח לא אכלנו ולא שתינו - אלא רק תה היה לנו לפעמים - התאספנו להגעיל את הכלים לקראת פסח, ואנו מכינים פסח כשר.
אני בעצמי הייתי טרוד בהכנת הסדר, ועוד שלושה עזרו על ידי. העמדנו ארגזים ממינים שונים, שורות-שורות, וכיסינו אותם בלוחות שמצאנו על סיפון האניה. פרשנו עליהם מפות צחורות, והיה לנו שולחן ערוך ויפה. תאורה לא חסרנו, אף על פי שלא היו לנו נרות כלל. אבל בתוך הלב היתה אורה ושמחה, כי על כן אנו נמצאים בתוך ארץ ישראל. ימה של חיפה ואורותיה הגיעו, והסדר שלנו היה בו משום רמז וסמל כי אין בדעתנו לחזור….
אנו מתחממים לאורה של שמש ארץ ישראל, ולבנו מלא תקווה שנישאר בארץ. תלינו תקוות בלונדון ובירושלים, וקיווינו שמשם תצמח לנו תקווה וישועה.
אך תקוותנו לא ארכה. ביום ב' דחול המועד. לוו אותנו בסך ובפמליה שלמה: סירת משטרה, צוללת, אוירון… אנו נסענו ראשונים, וכל הפמליה אחרינו. כולנו שוב מדוכאים מאד. י. בא להודיענו, כי בעוד חמישה רגעים נעזוב את חופי ארץ ישראל. אנו נוסעים מארץ ישראל, אבל גם בדרך זו נגיע לארץ ישראל. על אפם ועל חמתם!
נשמעו צפירות, זאת היא ברכת הפרידה מארץ ישראל. אנייתנו ענתה: "שאו שלום"!
להתראות… עוד נשוב… למרות הכל ואף-על-פי-כן!

מנמל לנמל
עגנו בהרבה נמלים יווניים. אולם שלושה מהם נחרתו עמוק בזכרוני: צעא, לבריאה, ופיראוס.
צעא - נוף יפה, ומפואר בטבע פראי. הנמל כאילו נקבע על ידי הטבע. כניסה צרה, בצורת "סגול". משתרעים בתים לבנים בעלי גגות אדומים. שלושה נמלים הם: הראשון - נמל לפחם ולמי שתיה, השני - נמל משטרה, והשלישי - נמל הנוסעים. למעלה בין הרים שוכנת עיירה בת שלושת אלפים נפש. כל זה הוא אי. ואניות מגיעות הנה כמעט כל יום.
יפה לראות איך הילדים הקטנים בני חמש-שש, אוחזים משוט בידיהם הקטנות. הם יודעים טוב את המלאכה, יותר טוב מהמבוגרים שלנו, כי נולדו לחיי ים.
כשהגענו לנמל, מצאנו שם אניית פליטים בשם "אחיאת ניקולס". אחים לצרתנו. עמדנו פה כמה ימים, והפלגנו לפיראוס. התעכבנו יום, המשטרה לא נתנה לנו לעמוד יותר, והמשכנו דרכנו ללבריאה.
לאבריאה - זהו נמל דייגים קטן. אניות גדולות לא מגיעות אליו לעתים תכופות. במקום זה עיר יוונית עתיקה, ויערות תמרים.
היוונים מזכירים לנו את קיסרם האכזרי אנטיוכוס, שרצה לחתור תחת היסוד שלנו - התורה, ולהשמיד את היהדות. והיום עומדים לפנינו אנשים טובי לב ופקחים וחרוצים, לשכנע אותנו שהם ידידינו. ואמנם, הרבה השתתפו בצערנו. נשים שטיילו על החוף נגבו דמעות מעיניהן; רב חובל אחד שנפרד מאתנו- בכה; מלח שירד מאנייתנו קרא אלינו: וויוה פלסטינה!
קהילת אתונה שלחה אלינו את שמעון ש. [ייתכן שהוא היה ראש הקהילה.] הוא דבר אלינו בגרמנית רצוצה: "אחים יקרים, אני אוהב אתכם ומנשק אתכם. יכול להיות , שבעזרת השם תסעו בשבוע הבא ארצה". הוא דבר בלב שלם. כל יום ראשון בא, והביא אתו לחם טרי, סיגריות, ממתקים ומלבושים. העיקר - הוא הבטיח לנו תמיד, שבשבוע הבא נפליג מכאן. וכך מדי שבוע בשבוע.
עד שהגיעה השעה.

נדודים
אם תאבה לדעת מה עלה לנו בדרכנו בים התיכון ובעמדנו בנמלי יוון , קח את החומש ,וקרא בו את כל התוכחה. נדמה לי , שלא היה דבר שלא התגשם במלואו: רעב, מריבות, לכלוך, מחלות, ייאוש, מלשינות, הבטחות-שוא - אלה היו לחם חוקנו יום-יום.
במשך שמונים-תשעים יום שחנינו בנמלי יוון רעבנו - פשוטו כמשמעו. מעט האוכל שהצטיידנו בו ביום עזבנו את נמל חיפה - נאכל עד מהרה. התפרנסנו משיריים. אכנו כחלק העשירי מסעודה רגילה.
דבר זה הביא לידי מריבות אחים. וויכוחים תמידיים בין הרעבים והשבעים. כי הביתרים אכלו ושבעו על חשבוננו. פרשת העונשין הביאה לא פעם לידי התערבות המשטרה, ופעם מסרה מפלגת האביונים את הביתרים לשלטונות בלבריאה. זה היה באחד במאי. ומעשה שהיה - כך היה: כבלו לצעיר אחד את הידים בחבל, ומתחוהו במקל - עד שהחבל חתך את העור עד הבשר. דבר זה הרגיז את רוחות הקהל…

[עד כאן נמצא התאור ברשימות שנשארו]
ההמשך נכתב כבר בעברית - כששלמה היה בטירת צבי. והנה רשימותיו:
בארץ

ביום ג', פרשת פנחס, י"ז בתמוז, באנו לחוף עזה-אשקלון. המשטרה תפשה אותנו, וישנו על חוף שפת הים. בבוקר נתנה לנו ארוחת בוקר בסבר פנים יפות. האוטו הביאנו עד מגדל הרכבת בחיפה, וחלק הובא לצריפין. כעבור שלושה ימים - נעשינו חפשיים.
ביום ראשון, תיכף אחרי שהשתחררתי- בקרתי בביתו של אברהם [ אחי]. יגאל'ה היה חולה מסוכן. אברהם חושב שהמצב מתחיל להיטיב. שרה [גיסתי] אינה רוצה לעזוב את הבית. בלילה יצאה נשמתו הטהורה והיקרה. ביום ב' היתה הלוויה בשעה שתים עשרה.
ביום ה'. ואתחנן , י,א באב, סידרו אותי לטירת צבי. בשעה שש לפנות ערב הגעתי, בעזרת השם. ישראל, זהבה, לאה ומלכה מטפלים ודואגים לכל הפרטים, וממלאים ברצון כל חסרוני.
ביום ו' בשעה שמונה, יצאתי לשדה. העבודה הראשונה שעשיתי היתה - הורדת עגבניות. זה היה מן הרגעים הכי מאושרים בחיי.
ביום ב' , ט"ו באב, טיילתי עם זהבה. סיירנו את כל הסביבה, המעיין, השדרות, הבננות, המגדל, הקברים. הכל עשה עלי רושם ענקי.
באותו הערב לא יכולתי לחכות יותר: כל כך הרבה עבודות, והעובדים מעטים, וצורך היישוב להבנות דוחק… בקשתי מישראל ג, והוא סידר אותי בלוח סידור העבודה ב"גן בית". אני עובד יחד עם ישראל ג. , צבי ש. , ואברהם. מאושר אני מאד. מעתה גם אני הנני בין שורות הבנים-הבונים.
אני מקדים לילך לישון, ומבקש מאת ישראל ומאת אברהם-יצחק שכני, שיעירו אותי בבקר. בבוקר קמתי, בשעה שהמעירים ישנו עדיין שנת עובד מתוקה. היה לי זמן להתפלל כראוי, ולחטוף דבר מה לאכילה.
יצאנו לגן. העבודה היא - לנקות שרשי סוף , ולהעמיסם על הטנדר לקחת הביתה. שם מסיקים בהם את תנור הכביסה. עבדנו בטוריות. עוברת חצי שעה של עבודה, והנה לפניך שני דונם אדמה נקיה וראויה להצמיח. עוברות השעות, ולא מרגישים את קושי העבודה, כי השמחה וההכרה שאנחנו עושים דבר גדול - עושה לנו את האדמה לספר תווים - ואת הטוריה לכינור. אתה שומע רק קולות עליזים של ילדים שרים, ואתה עוצם את עיניך ורואה מושבה פורחת עם כמה אלפים נפש…. אך! מה טוב ומה נעים לעבוד על אדמת ארץ ישראל!


בס"ד
שלום וברכה לכבוד:
אחי הקרובים הרחוקים משה חנוך (גולדה) זהבה וישראל גרשטיין.

אני עכשיו בבית עולים בבת גלים חיפה.
באים כל מיני קיבוצים ולוקחים את אנשיהם.
ואני נמאסת עלי העיר. רוצה אני מאד להיות במושבה ובפרט בקיבוץ מזרחי המתאים לדרכי, דרך התורה והמסורה.
אני חושב שאתם יודעים אותי ומכירים אותי במקצת אבל אין אתם מכירים אותי עכשיו, אחר שהייתי שבע שנים בוויזניץ והשתלמתי בתורה ובידיעות שונות וגם אני בעל גוף בריא וחזק ויש לי ידיים עובדות.
והבקשה היחידית היא שתענו אם אני יכול לבוא בקיבוץ שלכם לעבוד עמכם ביחד ולחיות עמכם.
ואז ירשו לי פקידי בית העולים ליסוע אצלכם.
אבל אבקשכם שתענו לי תיכף לחיוב או לשלילה.
השפות שאני יודע הם עברית גרמנית ורוטנית. והעיקר שיש לי רצון קשה מברזל לחיות בכפר ולעזור לכם וגם לי בשמירה ובעבודה.

בברכת התורה והעבודה,
שלמה בן מתתיהו שכטר.



מכתב זה נשלח לטירת צבי ע"י שלמה שכטר ב‎1938 לאחר עליתו.
שלמה הגיע והצטרף לקיבוץ. נפל בהיתו שומר על שדות הקיבוץ, הי"ד.
ראה ברכתו של יעקב יוסף על הצטרפותו לקבוצה.

מתוך יומנו של שלמה שכטר
(ימים ראשונים בטירת צבי)

יום ה' י"א אב תרצ"ט
היום סידרו אותי מטעם הקיבוץ הדתי לטירת צבי. בשעה שש בערב הגעתי בעז"ה למחוז חפצי. קרובי מטפלים בי ודואגים לכל פרט. הם ממלאים ברצון כל חסרוני.

יום ו' י"ב אב
בשעה שמונה יצאתי לשדה בפעם הראשונה. עבודתי הראשונה הייתה אסיף עגבניות בגן. היה זה מן הרגעים המאושרים ביותר בחיי.

יום ב' ט"ו אב
טיילנו במשק. סיירנו את כל הסביבה, המעיין, השדרות, מטעי הבננות, מגדל השמירה ובית הקברות. כל זה עשה עלי רושם ענקי. אותו הערב לא יכולתי להתאפק יותר, העבודה כה רבה כאן והעובדים כה מעטים והיישוב דוחק להיבנות, מבקש להיבנות. ביקשתי שיתחילו לסדר אותי באופן קבוע לעבודה. סדרני העבודה רשמו את שמי בלוח העבודה וסידרו אותי לגינת הבית יחד עם ישראל, צבי ואברהם. מאושר הנני מאד, מעכשיו גם אני בשורת הבנים הבונים.
הערב אני מקדים לשכב לישון, כדי להיות חזק וער בעבודה. התעוררתי השכם בעוד שחברי לחדר ישנים שנת עובד מתוקה. היה לי פנאי להתפלל כראוי, לחטוף פת שחרית ויצאנו לגן. ניקינו את האדמה משורשי סוף שגדל כאן פרא בלי מעצורים, אחרי עבודת טוריה של חצי שעה והנה משתרעים לפניך שני דונמים אדמה נקייה, ראויה לעיבוד. שעה רודפת שעה ואיננו מרגישים בקושי העבודה. השמחה וההכרה בחשיבות עבודתנו מפכה בנו והופכת את האדמה לתווי זימרה. הטורייה דומה לכינור וסביבך קולות עליזים של ילדים שרים, שבאו לבקר אצלנו. כל זה הופך אידיליה אחת, הנך עוצם את עינך ורואה לפניך מושבה פורחת, מאוכלסת בכמה אלפים נפש. הוי! מה טוב ומה יקר לעבוד על אדמת ישראל!

יום ד' י"ז אב
אחרי לילה של שינה עריבה אני פוקח את עיני. עודני עייף מאד מעבודת יום אתמול. יש להתגבר על כל עייפות! מרץ! קום, התלבש!
שוב אנו עובדים בגן, היום יחרוש הטרקטור חלקה שעלינו לעבדה. אנו הולכים ביחד לעבודתנו, אחד מפזם קמעה מבין שפתיו, מזמר והולך, הטרקטור עונה אחריו בטרטורו. הנה הוא רומס בגאון חרולים וקוצים גבוהים ממנו. המחרשה חודרת עמוק, עמוק ללב האדמה. נהפך תלם אחר תלם עד שהנך רואה לפניך אדמה שחורה, לחה ומבריקה.
יזרעו אשר יזרעו, מכול מקום קוצים לא יהיו כאן! חלילה לארצנו מקוצים!


המשך יומנו של שלמה שכטר

ערב יום הכיפורים תש"ב
אני צופה הלילה בין השעות ‎2-6 מחשבה מנכרת במוחי, כיצד מחללים את היום הקדוש ומאירים בזרקור?
עפר לפיך, אם תשאל ככה. הלא כבר בימי החשמונאים תיקנו חז"ל שמותר לחלל שבת ויום כיפור כדי להגן על עם ישראל, והלא גם עכשיו אנו במצב של הגנה תמידית.
בעת סובבי את הזרקור לכאן ולכאן מחשבות רבות עוברות במוחי. האור מאיר ורחוק, רחוק הנני רואה לפני את הארץ כולה באור גדול ואת ירושלים עיר הקודש אני מדמה לראות לפני עיני. שם בית המקדש ועבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים…יש אומות רבות הקדושה שבהן ישראל. כי בעת שכל העמים אכלו את בשר עמנו ידענו אנו לשמור מצוות ומוסר… יש שפות רבות, הקדושה שבהן היא לשון הקודש כי בה נכתבה תורתנו הקדושה, והמילה הקדושה ביותר היא שמו של הקב"ה.
סובב אני את הזרקור הולך וסובב, סילון האור נופל על שדות ומטעים ורק מרחוק מבחינים באהלי-קידר בהם גרים שכנינו. צל שחור עובר חולף בתוך שפע האור מסביב.
יהי רצון שקרבן זה שאנו מקריבים לפניך על מזבח ההגנה על ארצנו, ירצה כעולה וכקרבן שהקריבו אבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים.
יהי רצון שחוט השני האדום, חוט ההרס והאבדון ששזור בחיינו ייהפך ויהא כולו לובן אין קץ, לובן של אהבה ושלום, של אחווה ורעות, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים!



ולאחר תקופת מה -


ביום ד'

אחרי לילה של שינה עריבה, פתחתי את עיני, ורציתי לקום. אבל אני עיף מאד…
ופתאום איזה מרץ אינסטינקטיבי אחז אותי, ובן-רגע הייתי לבוש, ואחר זמן קצר אני, ישראל וצבי, הולכים אחרי הטרקטור אל הגן. אחד מזמר קצת בין שפתיו, והטרקטור עונה בדפיקותיו, ואחר זמן קצר אתה רואה איך שהוא רומס בגאון קוצים גבוהים ממנו פי שניים. המחרשה נכנסת עמוק, והופכת תלם אחר תלם, עד שאתה רואה לפניך אדמה שחורה ולחה. מה יזרעו כאן? מה שיזרעו - יזרעו, אבל קוצים לא יהיו כאן. חלילה לארצנו מקוצים.

ביום ה'

נוסעים אנו וקבוצת בני עקיבא לעבוד בקבוצת אריה [= שדה אליהו]. שמה מלאנו עמדה בחצץ. קודם הייתי שבע רצון מאד מן העבודה: היש לך מלאכת מחשבת יותר מעמדה, שכאן יאמר השומר לרוצח "עמוד! כאן לא תעבור?" . אבל בכל פעם , מסיבות שונות, מפסיקים מלעבוד, וידים צמאות לעבודה מוכרחות לחכות… ובכל זאת - השלמנו את זה.

ביום ו'

מדוע האוטו עוד לא נוסע? הלא עברו עשרה רגעים מהעבודה… חבל על זה. אולי נלך רגלי?… הנה נוסע הקרון עם הפרדות. ישבנו, וכעבור זמן מה הננו בקבוצת ארי'. אני עובד ביציקת בטון. קודם עבדתי עבודות הכי קשות מרצוני, הבאתי מריצה וחצי זיפזיף, מריצה וחצי חצץ, ומריצה מלט. אחר הצהריים - ואני כבר עובד עבודה חשובה: אני עם עוד חבר יצקנו פלטות עם חומר . עם קרש החלקנו את זה. יעקב נ. מפזר מלט יבש , והנה עשינו רצפת בטון יפה. ואני מאושר.

ביום השבת

היה אצלנו אורח מירושלים, "מורה", שמו בן-מנחם. הוא הרצה על הגניזה מקהירה. היתה הרצאה יפה ומעניינת.

מוצאי שבת

הפרונקלים מציקים לי מאד. איני יכול כבר לעבוד, מפני שקשה לי אפילו ללכת. ומה? -
אהיה צופה, משתיים עד שש. הלבנה מאירה בעין טובה למדי, ובכל זאת אני סובב את הפרוז'קטור בכל פעם. הלבנה בשלה - ואני בשלי. רק שיהיה אור ליהודים.
לישון אין אתה רוצה, ביום לא ישנתי, עד שתים גם כן לא ישנתי. אין דבר - כאן לא ישנים , כאן צופים בעין פקוחה. תפקיד אחראי בידיך, ואתה סובב בכל צד, ומאמץ עיניך וחודר לכל דבר חשוד. ופתאום באה לך איזו גאווה: האם חשבת בחוץ לארץ שאתה תהיה צופה? בידיך תלוי גורל אנשים , אדמה , ובכלל הארץ ! כן ! כן ! תפקיד קדוש, לשמור היטב!

יתר ימי השבוע, עברו עלי קצת בשעמום.

ביום ד'
בא משהלי' בן סעריל. משה צילם אותנו, והיינו שמחים ושבעי רצון מאד .

בשבת ראה
השתפר המצב, ואני כבר חושב לצאת לעבודה. וזהבה, שרק דואגת שלא יחסר לי דבר - הביאה לי מזוודה , וכל מיני בגדים לעבודה.

ביום א' בבוקר
אנו קמים בארבע וחצי. אני ממהר, מתרחץ ומתפלל, חוטף איזה אכילה, ובחוץ המשוריין כבר מוכן. בטוריות, באתים, במריצות, ובסלים - אנחנו נוסעים לעבודת הכביש. החברה מזדרזים… נוסעים , האוטו מתנועע. האחד - המריצה לחוצה לרגלו, השני - כמעט שלא נפל מן האוטו. כן , כן , עכשיו אנחנו מרגישים כמה מאד נחוץ הכביש. ומה יהיה בחורף? ומקבלים עלינו עבודה הכי קשה, ותנאים הכי קשים. וכביש יהיה - הוא שאלת חיים!
- הגענו. ממהרים להוריד את כלי העבודה והאוכל. יואל מחלק אותנו לקבוצות. אני עבדתי באנקעטיס, זאת אומרת - קודם עושים צורת דרך , כל שלושה מטרים סוללים באבנים , ובשני הצדדים ממלאים באדמה. חופרים אנו מהתעלה , וממלאים על יד האבנים. העבודה לא קלה. מזיעים הרבה. אבק… אבל המטרה היא המחליפה כוח.
- בצהרים אנו הולכים אל הבריכה. אני שוחה, ויש לי הנאה גדולה. אבל הרבה לשחות אין כוח - מפני שנכנס הכוח בטוריה. לפנות ערב נוסעים הביתה, כשאנו מתמלאים באבק הדרך. ואנחנו מתרחצים…

ביום השני
כדאתמול , אך הנוטרים וכל העובדים נסעו אתנו - כשלושים איש במשוריין. הדוחק גדול מאד , אבל החברה שמחים. מתחילים לשיר. וכי אין בזה זחות הדעת? הנה כמה יהודים כ"י , נוסעים ובוקעים שממה. זה נותן תקווה שעוד יפרחו ישובים , ויהודים לאלפים יסעו ממקום למקום…

בשלישי
ברביעי
אנחנו מתקדמים. רואים כבר שטח גדול של כביש סלול, ומשני הצדדים האנקטיס ממולאים היטב.

ביום ה'
אני מרגיש עוד פעם את הפרונקלים, ומאבק הדרכים קשה עלי הנשימה , ודוקר לי בחזה. הרופא מבטיח לי שזה לא כלום, אני יכול לעבוד הלאה בכביש. ובכל זאת ביקשתי, וגם סידרו אותי , לתיקון תעלות, להשקאת הגן והשדה.

ביום ו'
עבדתי בזיבול הגן יחד עם ישראל ומשה גרשטיין. בזיבול - זאת אומרת לפזר ערימות זבל שהאוטו הביאם מהבור. עבדנו מהר, עד שהעבודה נסתיימה לפני הצהריים. אחרי הצהרים עוד פעם עבדתי בתיקון תעלות בגן.

את השבת
הרגשתי היטב גם בגופי , וגם בנשמתי. ובפרט בעת "שלוש סעודות", ששרו ניגונים חסידיים יפים… דוד, המזכיר מהקיבוץ הדתי , שבת כאן השבת. הוא כבר יסדר אותי בכאן.
במוצש"ק הייתי אצל מקס, בשביל שני עניינים: בשביל כסף הסידור הראשון , ובשביל ניירות…
הערב התקיימה אסיפת חברים סגורה, לקבלת חברים.

ביום כ"ז אלול
אני עובד במעיין במשך שבוע ימים. אחרי זה - עבדתי בתקון תעלות. העבודה לא משפיעה עלי כלום. אחרי יום עבודה - אפילו שתהיה קשה מאד - אני מרגיש טוב , ושום עייפות…

ביום כ"ח
לפנות ערב אני מרגיש חום. נכנס למרפאה. מדדו לי - יש לי ‎37-8 . כלום… עד הבוקר יעבור, ואלך עוד פעם לעבודה… אך פגע הזמן רצה ההיפך. בבוקר עלה החום עד ‎39-6 , וככה היה כל היום , וגם בלילה. עשו שלוש בדיקות דם , בלילה השני קבעו שזה קדחת טוציאנא. החום מחזיק מעמד גם ביום השני, אבל עלי לא משפיע. אני מתחיל לבלוע חינין. אחר יומים החום איננו, אך מאז מתחילים כאבי בטן נוראים.

ליל ראש השנה
אני מרגיש רע מאד. באים לבקר אותי כל משפחת גרשטיין. בפרט ישראל דואג מאד למצבי. אחרי הביקורים אני לא רוצה לאכול, אבל הרופא והמטפלות מכריחים אותי לאכול. אבל זה התנקם בי אחרי זה: רק הנחתי ראשי על הכר - נעשה לי רע יוצא מן הכלל - והתחלתי להקיא.

אחרי ראש השנה - נרפאתי.


יוהכ"פ תש"ב
אני צופה משתים ועד שש. איך מחללים יוה"כ ומאירים בזרקור? עפר לפיך - אם אתה שואל ככה! בימי החשמונאים תיקנו, שמותר לחלל שבת, והוא הדין- וקל וחומר - להגן על עם ישראל! ועכשיו אנו במצב מלחמה להגנה תמידית. בא לי במחשבה תמונת הארץ, ובפרט ירושלים, ובית המקדש עם עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, ונזכרתי מאמר על גודל קדושת עמנו: יש מדינות - הכי קדושה שבהן - ארצנו הקדושה. הכי קדושה שבארץ - ירושלים. הכי קדוש בירושלים - בית המקדש. וקדש הקדשים - הכי קדוש בעולם… יש אומות, הכי קדוש שבהן - עמנו, שבעת שכל המין האנושי אכל בשר אדם - עמנו כבר ידע לשמור מצוות קדושות ומוסריות. הכי קדושים מעמנו - הם הכוהנים, שבהם בחר ה' לשרת לפניו. קדוש שבהם - הוא הכוהן הגדול. שפות - הכי קדושה שבהן - שפתנו, שבה נכתבה התורה הקדושה. הכי קדושה בשפתנו - היא המלה ד' - שמו של הקדוש ברוך הוא. מה גדולה ומה נשגבה היתה אותה שעה שבה נכנס הכוהן הגדול למקום הכי קדוש, ואמר את המלה הכי קדושה - הויה - ועמד לעיני העם בזמן שירושלים מלאה יהודים חוגגים ושמחים… .
ואני סובב הזרקור, ומה אני רואה? אוהלים ערבים, שחורים… שדות קוצים…וחושב בלבי: יהי רצון, שקרבן אור-החשמל של הזרקור שאנו מקריבין על מזבח ההגנה - יקובל כקרבן לעזאזל , וחוט החשמל האדום, הרומז להרס ולאבדון - ייהפך לנו ללובן אין קץ, המראה על שלום ואהבה, ומלאה הארץ דעה את ד' .

התקפה בסוכות
אחר יוהכ"פ ואני התקררתי וקבלתי נזלת: במוח, בעיניים, באזניים, באף, בגרון, וגם החיך והלשון היו לבנים, ז. א. - כמעט כל חמישה החושים. כשהייתי צופה בלילה, היה אז ליל קריר מאד, ונתווסף הצטננות. התחלתי גם להשתעל, ובלילה לא ישנתי אף רגע. ביום אני מרגיש חלש, והנשימה קשה. הרופא קצת דואג לשלומי, ונותן לי כדורים. אבל אני מעודדו, שאני מקווה שכעבור יום אבריא.
וכה היה ערב סוכות: אני עוד משתעל, אבל אני כבר בריא. ז.א. עוד די חלש, אבל מותר לי לטייל קצת. אני מתעסק בקישוט הסוכה. הבאנו פרחים, והסוכה נהדרה. מקושטת בעלי בננות, עלי תמרים, בפירות בננות, אשכוליות, תפוזים, לימונים, תמרים , ועוד, וגם בקבוק שמן , יין, וסולת. על הקירות שטוח בד, ועליו הפסוקים: "וחגותם חג לד' שבעת ימים", "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
אחרי ארוחת הערב : החברים שומעים רדיו , מסתובבים, והולכים לישון. אני יושב בחדר האוכל ושומע רדיו מרומניה. ופתאום פאך…. פאך… יריות! ז.א. התקפה!
אנו נכנסים כפופי קומה לחדר הרזרבה. כל האורות נכבים. השומרים לחפירות, ותיכף השיבו אש חזקה. אחרי עשרה רגעים של יריות תכופות - חדלה ההתקפה. המנוולים ברחו, והחי"ש יצא לרדוף אחריהם. משערים שהיו חמישים יריות.

ביום , אנו שוכבים ע"י השדרות, ובמקרה במקום ששכבו המנוולים אתמול בלילה, ואנו מוצאים שלוש עמדות עשויות באדמה החפורה. יש סימנים, שמן העמדות הם התקדמו ושכבו בתעלה. מצאנו הרבה תרמילים - יותר משבעים - עכשיו משערים שהיו כעשרה אנשים , ויותר ממאה יריות.


הרהורים

בתוך הגלגל הסובב , המביא צרות לזה - ומנוחה ותקווה טובה לזה - בתקופה שכל מאן דאלים גבר, ושאימת הגיבור על החלש - עוברים על חוקים אנושיים באדישות גמורה, משיגים כל הגבולות שגבלו ראשונים לעיני השמש… יושב לו היהודי נדהם ונדכא - היהודי הרצוץ והנרדף דורות שלמים, וכל צרה שלא תבוא - כל מה שמתרחש בעולם , גורם לו לעינויים וחוסר זכויות . הוא מגורש בחרפה מארץ הולדתו, וכל עוד נשמתו בו הוא נודד משם, למצוא מנוח לכף רגלו. וכי יש דמיון היסטורי לתקופה הזאת? היהודים גורשו ממדינה אחת - אז לקחו מטה הנדודים ובאו למדינה המיטיבה יותר… ובזמננו - הלא אנו כשה בין זאבים. בארץ האויב השואף ומוצץ דמנו, הלא המצב הוא :"מבחוץ תשכל חרב ובחדרים אימה" … ואין מי שיגן בעדנו… מי הוא שיערוב לבו לחמול או להגן, בזמן שהרגש האנושי הוא מטומטם - עד שקולות אחינו בני ישראל הנאבקים תחת לחץ הרוצחים אין להם אוזן פתוחה , ואין לנו על מי לסמוך - אלא על אבינו שבשמים?
מובא בגמרא-שבת : "ישראל שמונין ללבנה - מזלם תלוי בלבנה. " במה , איפא, אנו דומים ללבנה? נראה לי כך: רואים אנו לבנה זכה ובהירה, במרומי שחקים - והנה טס ענן כבד וכסה פניה… אך כעבור זמן מה יעבור הענן, ועוד פעם תופיע הלבנה כמקודם..
ואז אינחם.


בין המצרים
ועמנו בתקופת זהב-
והנה עננים שחורים: האינקויזיציה הארורה, מסע הצלב, חמלניצקי, היש לנו ח"ו להתייאש ולהיות אובדי עצות? לא ולא! בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.
בשבתות אלו, אחרי ימי בין המצרים, הימים הכי מרים מאז לעם היהודי, מפטירים בארבע הפטרות דנחמה: נחמו-נחמו, עניה סוערה , אנוכי אנוכי . רמ"ש מלובלין נתן לזה הסבר עפ"י המדרש: 'אחר שהחריב השונא את ירושלים, ושארית הפליטה ראו את המצב שבו הם נמצאים : בית המקדש , הלב - המרכז של כל העם , נשרף - הגיבורים ואמיצי הלב שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה הולכו לגולה, שדות יהודה רטובים מדמם של היהודים - נשאו עיניהם ובכו מרה. ואז אמר הקדוש ברוך הוא לאומות העולם: ראו, אני שולח לכם את בני , עם ישראל, ללמד אתכם תורה ודעת. ראו איך הוא בוכה ועצוב, תחלקו לו קצת נחמה…. זהו: "נחמו נחמו עמי , יאמר אלוקיכם". אלוקים אומר לאומות: תנחמו את עמי. ואז היהודים עוד יותר בכו וצעקו : על מי אתה עוזב אותנו לנחמנו? על הרוצחים ששרפו את בית מקדשנו? ההיטלר ינחמנו? או קוזא והענדקים ינחמנו? אין אנו רוצים - אלא שאתה תנחמנו! וזהו "ותאמר ציון עזבני ד' "- על האומות לנחמנו, וד' שכחני. והקב"ה משיב: "עניה סוערה, לא נוחמה"… אז…" אנוכי, אנוכי הוא מנחמכם". הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא ינחמנו.
ובכן חברי, אל נא תלכו כפופי ראש, במצב רוח מדוכא. התאוששו והתעודדו מתרדמתכם המעציבה! בצעדים עזים ובטוחים בד' נצעד קדימה. חיזקו ונתחזק, והוא יוליכנו קוממיות.
וינחמנו בנחמת ציון וירושלים.
ואז נינחם.


טירת צבי, תש"ב





מכתב ממתיתיהו שכטר, אל בנו שלמה בטירת צבי

ב"ה , יום א' לסדר וירא, שנת שנת תשועה
אל כבוד בני מחמד עיני כמר שלמה דוד נ"י.
את מכתבך מערב סוכות לנכון קיבלנו, ומאד מאד שמחנו, ונותנים תודה לה' שעזרנו לראות את צלמיתך. וקראנו את מכתבך כמה פעמים :בעת בואו קראתי אותו שני פעמים, ובשבת קודש קודם קידוש קראתי לאמא מלה במלה והבנתי לאמא כל דבר. ובעת שקראתי לה - בכתה מרוב שמחה , וזה נתן לה נחמה . והיא מייחלת שהשי"ת יעזור לה, שתבוא ג"כ לארץ הקדושה , ונהיה כולנו יחד בארץ הקדושה עם כל ישראל, ושתהיה ישועה שלימה . אמן.
והודות שאתה רוצה לידע כמה מכתבים קיבלנו ממך, אני כותב לך שקיבלנו מכתב על ר"ה, ועל יום הקדוש גלויה, ועל חג הסוכות גלויה, וביום ו' פ' לך - מכתב זה. ואתה קיבלת ממני מכתב ועוד שני גלויות, וכעת מכתב זה.
ומה שכתבת שיכול אני לשלוח את בני, אני משיב לך - שבכל לב ונפש אני רוצה לשלחו, אבל דבר אחד מעכב... יכולת לדעת בעצמך, שאני כעת בעל חוב גדול מנסיעתך. אני משלם בכל שבוע מאה לעי להקהילה, מהכנסה שלי. ובכל שבוע יש ראסחדין [?] חדשים. אפשר נשאר לי שני מאות בכל שבוע על בני ביתי לפרנסם. ועוד אני בעל חוב לערך חמישה אלפים לעי . אבל תודה לה' שלא עזב אותי. חנוך הרויח קודם יו"ט אלף לעי, ואני כשני אלפים לעי, ואמא כחמישה מאות לעי שיישאר בקאסה [בקופה]. אם יש לך עצה ליתן לי - אז כתוב לי. אצלי כלו כל הקיצין.
אודות אברהם אני יכול לכתוב לך, שכתבתי לו שני גלויות על הכתובת "שמן", אפשר ישיב לי תשובה. כעת לערך שני ירחים ואין קול ואין עונה. רציתי לידע מה פשעי ומה חטאתי לנגדו? מן העת שבאת לארץ כתב לי גלויה, ואחר חודש ימים כתב לי מכתב עם כמה מכתבים שכתבת, ע"ד מכתב שמשה גערשטיין בן גיסי יוסף כתב לך, שתבוא אצלו להקאלאני [לקבוצה] . ומן העת הזאת אינו רוצה לכתוב לי כלום. מה אני יכול לעשות? כתבתי לו תיכף תשובה ולא ענה לי. וכעת לערך שני שבועות . כתבתי לו עוד הפעם , אפשר יחוס עלי ועל אמא , ויכתוב מבריאותו ומבני ביתו ופרנסתו. כתוב לו עוד הפעם שיכתוב לי. אפשר שכח את הדרעסי [הכתובת] שלי? כתוב לי, אפשר אתה יודע מבני הקטון? , מפני שלא זכור אותו בעת כתבו לי . [?] וביחוד כתוב לי ממנו בכל פעם.
אסיים בשלום. ממני אביך המברכך בכל טוב ומצפה לראותך במצב טוב, ולשמוע ממך בשורות טובות, ושתהיה ישועה שלימה ושיהיה שלום בעולם.
מתתיה' שכטר
מכתב ממתיתיהו שכטר למשפחת גרשטיין


ב"ה

אל כבוד בני אחותי משפחת גערשטיין נ"י.
אנו נותנים לכם תודה גדולה על הברכות ששלחתם לנו, בפרט שהם מהארץ הקדושה שהיא אצלי בחשיבות גדולה. יהי רצון מאדון השי"ת , שיתקיימו כל הברכות שבירכתם אותנו, עלינו ועליכם ועל כל ישראל אמן.
ואנו נותנים לכם תודה שאתם עושים חסד גדול והתקרבות גדולה לבני היקר והנחמד לי כבבת עיני, ושהשי"ת יעזור לי לראותו פא"פ במהרה. השי"ת יעזור לכם שתצליחו בכל מעשה ידיכם , ושיהיה עושה פרי כל מה שאתם עושים בארץ הקדושה , ושיבוא גואל צדק במהרה בימינו אמן.
ממני דודכם המברככם בכל טוב - מתתי' שו"ב שעכטיר.
זוג' פייגה פורשת בשלומכם הטוב, ונותנת לכם תודה על הברכות שבירכתם אותה.

מכתב לאח

ב"ה, מוצש"ק לסדר וירא. "ואברהם בן מאה שנה בהוולד לו את יצחק בנו" בראשית כ"א פסוק ה'.
כבוד אחי יקירי הנאמן ומסור ללבי: כשתתחיל לקרוא מכתבי, והבאתי לך פסוק מהתורה כאותם המגידים, תחשבני ותדמני לבטלן, אין לו מושג וגישה לחיי העולם, ובפרט לחיים משפחתיים.
חביבי ומחמד נפשי! לא רציתי לבוא בדברים בעניין זה , כדי שלא לעורר אצלך הכאב הבלתי מוגבל, אבל מכתבך שקיבלתי הוא שאמר לי לכתוב את הפסוק הזה, שבא לי ברגע שהתחלתי לכתוב. [חושבני שתאמין לי בדבר הזה].
השקפותינו לדתיות קצת מחולקות. אני תולה את זה בסיבות השונות שקורות, ודרכי החיים שסבבו אותם - לאו דווקא מהרצון המושך לזה. למרות שקיבלנו שנינו חינוך דתי טיפוסי. בכל זאת אתה יודע להעריך את ערך תורתנו הקדושה ,שחוץ מן העול הכבד של המצוות, יש שם אוצר בלום של מוסר והוראות לדרך חיים. ועם שזה נכתב לפני אלפי שנים [ בזמן שכל דיירי ארעא אכלו בשר אדם, ועשו מעשים הכי גרועים] והורה לעמנו איך להתנהג - אלא שגם בימינו אלה , וגם בכל דור ודור היא המנחמת והמחזקת את הפרט כמו את הכלל; היא המקור הנצחי ומקור מים חיים, שמרווה כל נפש צמא ואך ממנה נשאב את כוחנו...
[המכתב לא הושלם, ונשאר בין ניירותיו של שלמה]


מכתב לחו"ל

ב"ה, יום ג' לסדר וארא תש"א, טירת צבי
אל כבוד הורי אהובי ויקירי, ואל כבוד אחי: חנוך, משה וחוה, צבי. יתן ה' שנצליח בכל צעדינו וכולנו נראה ביחד חיים של כל טוב. חביבי ויקירי! זה כמה שבועות שכתבתי לכם גלויה, מענה על מכתבכם. ואני מודאג ממצבכם, וגם רוצה במשהו למלאת חובתי אליכם. אמנם זה מעט מזעיר ממה שמוטל עלי וממה שאני מרגיש - אבל די שהוא, הכל יכול, יעזור לכם טרם ולפני הכל.
תיכף בהגיע אליכם הגלויה, מבוקשי שתכתבו לי מכל המתרחש אצלכם.
עכשיו אני אכתוב לכם ממני, למרות שבמצבי לא חל שום שינוי. אני, ב"ה, בריא ומרגיש חזק, וכל מה שאני מוסיף לעבוד - אני מרגיש יותר טוב בכל המובנים: באכילה ובתיאבון, בשינה מתוקה, ובכלל החיים הם מלאים תוכן. עבודתי בזמן האחרון היתה [רימונט] טיח, העמדת חלונות, ואחרי זה סיוד בשני חדרים. ובוודאי. שאמצעי העבודה אצלנו הם יותר נוחים מאצלכם. אנו ג"כ עומדים לגמור העבודה בסידור המעיין שלנו. ריכזנו את המים בצינורות ביטון [צימענט], וכיסינו שוב באדמה, ויספיק לנו מים לשתיה , לשימוש, והעיקר - להשקאת השדות. בחוץ לארץ לא יודעים מה זה השקאת שדה, כי יש גשם למדי. וכאן - עיקר הוא ההשקאה. עד עכשיו ירדו ‎105 מילימטר גשם, [ יש לנו מכשירים למדוד את זה], ואנו עוד צריכים ‎145 מ"מ, ביחד ‎250 מ"מ.
טיילתי בשדות, וראיתי שהכל, ב"ה, הצליח לע"ע. יתן לנו ד' שנה ברוכה.
אנו גם ניגשים לסידור בריכות דגים. ז"א, שאנחנו נגדל דגים למכירה. היו כאן מומחים בעניין זה, ואמרו שהמים שלנו וגם האדמות שלנו הן טובות, ויש לקוות לתוצאות טובות.
עכשיו מנוחת הצהרים נגמרה, מחמת הצלצול לחזור לעבודה.
אני מפסיק, ואשוב אליכם בערב.
[מכתב זה לא נשלח, ונשאר בין ניירותיו של שלמה.]
 

ב"ה, "שלח-לך", שנת ת"ש

לכבוד הורי היקרים, הנאמנים והחביבים, ואל כבוד אחי חנוך, משה, חוה, צבי - כולנו יקויים בנו לא תאונה אלינו כל רע, כי מלאכיו יצוה לשמור עלינו בכל דרכינו.

אני - ב"ה, בריא ולומד ועובד ומאושר בחיים כאן. אבל - יהודה הלוי ז"ל אמר "אני במערב ולבי במזרח", ואני - ב"ה, במזרח - ולבי , אוי לבי, דווי ומיצר על צרות אחינו בני-ישראל . המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומשעבוד לגאולה בזמן קרוב.

כתבתי, במענה על הגלויה שלכם גלויה, מכתב, ועכשיו הגלויה הזו. אני מקבל מאברהם בכל פעם דואר. המצב בארץ - שקט גמור. אני מבקש מכם , ח"ו, לא להפסיק את קשר-המכתבים, אלא להתאמץ ותמיד לכתוב!

אני למדתי משניות "פאה" עם פירוש הרמב"ם, ועכשיו אני לומד ברמב"ם הלכות מתנות-עניים. בחג-השבועות היה בשבילנו חג-מתן-תורה, שסיימנו את מסכת-סוכה, והתחלנו מסכת ראש-השנה. וגם חג-הביכורים. קישטו את בית-הכנסת בכל הצמחים והעצים הנמצאים במשקנו, וביום ערכנו הבאת-ביכורים, ושרנו ורקדנו, והילדים . חבושים לראשם עטרות פרחים.

היבול שלנו הגיע למאה טון - ז"א מאה-אלף ק"ג, ות"ל על זה. זה נקרא יבול טוב!

תמסרו ד"ש לחברי הרב ב. לונדמן, לנחום קינשזנער ומשפחתו , לשלום קושניר ומשפחתו ולמנדיל ולסעריל ולאביהם, לחייקה, לבתיה, ולזאב גלר, לאברהם שרייער ולדוד בירינבוים וליצחק שיינפלד.

שלמה שכטר - טירת-צבי

דואר משק עין-חרוד - ארץ ישראל

המכתב נשלח לחוטין - רומניה, והוחזר על-ידי הדואר בתאריך 22.8.40

(כנראה עקב מצב המלחמה בבסרביה)

 ב"ה, יום א', 20/12 טירת-צבי

עזה'לי (עזריאלה), שרה ואברהם

ברכה והצלחה ורב שלום עליכם!

אני מבקש ממך מאד לכתוב לי תיכף, בנוגע לתפוחי-אדמה, אם יהיה לך אפשרות להעביר ממשרד-ההובלות לדירתך?

אני כעת ממהר לצאת לעבודה. כבר צלצלו, ועלי ללכת. אני כעת בונה יסוד ללול מאבן (חומר) טיט.

ובכן רב שלום

שלמה שחטר

מכתב לאחר הרצחו של שלמה

א' אייר תש"ג 16.3.943

שלום רב לכם ישראל, לאה, ובני משפחתכם, ישמרכם אל מכל רע!

האסון הגדול שקרה לי באופן פתאומי הדהימני כל-כך, עד שאני לא יכול להתרכז ולחשוב על שום דבר אחר. תמיד שלמה'לי עומד לפני במלוא יופיו, איך שהוא בא רכוב מהשמירה. חסון, גבוה איך הוא רוקד אחרון לכבוד החג איך יכול לשלוט בו המוות?

איני יכול להמשיך יותר לכתוב. כאבי גדול מנשוא. אין תנחומים לנפשי. ת.נ.צ.ב.ה.

אבל לא, אינני יכול להתרגל לרעיון הזה כי שלמה'לי איננו, שאני לא אראה אותו יותר נמשיך את רצונו לא להפקיר עמלנו שבא לנו בזיעת-אפיים בכפר ובעיר, בשדה ובבית-החרושת. אפילו שאנחנו צריכים לשלם בעד זה בחיים.

תעשו לי טובה: אם יש לכם תמונות ממנו - תשלחו לי, שיהיו למזכרת-עולם. אני מודה לכם למפרע בעד זה. אברהם.

אני דורש בשלום משה ומשפחתו, זהבה וחנוך. אברהם.

אנחנו מאד מדוכאים מהמכה שקרתה לנו, ואין נחמה. אני עוד אכתוב לכם מכתב, כעת אני ממהרת לעבודה. פ"ש לכולם, נשיקות לילדים - שרה

 


תאור הארוע שבו נרצח שלמה שכטר מתוך:"בטירה" תמוז תשנ"ט

מכתבים אלו הגיעו מיצחק מאיר, בוגר מחזור ג' מהנוער הדתי במקווה ישראל. הוא שהה בטירת צבי מחודש מרץ אלף תשע מאות שלושים ותשע ועד ספטמבר ארבעים ושלש.
אבא יקר!
שבוע טוב וחג שמח עקב האירועים המרגשים של הימים האחרונים טרם כתבתי לך השבוע. אינני יודע אם העניין כבר ידוע לך. אינני יודע גם אם העניין פורסם בעיתונות ואם כן האם הצנזור הבריטי יאשר את הכל כפי שקרה עם כל הפרטים.
ביום רביעי לפנות ערב שעה שבע יצאו שלושה חברים לשדות, כפי שזה נהוג מדי ערב לשמירה. בשעה שבע ועשרים חזר אחד מדמם ללא חולצה ונעליים הוא השליך את אלו כדי לרוץ יותר טוב .
הוא סיפר שערבים התחילו לקצור באחד השדות שלנו. השומרים גירשו אותם ורדפו אחריהם. הערבים צעקו ועל סמך זה הגיעו בדווים שכנים לעזרתם כך שבצורה זאת הם נהיו לרוב גדול. הם הראו התנגדות ונתנו לשומרים מכות. גם הוא שחזר קיבל מכה עם נבוט שגרמה לפצע עם דם. הוא נפל ארצה עשה את עצמו מת והערבים עזבו אותו.
כך הוא שכב והמתין עד שהערבים נבהלו מיריה שנורתה ע"י אחד משני השומרים האחרים. התרחקו במקצת והוא רץ כמה שיכול מהר הביתה, אך הספיק עוד לראות שהערבים חזרו והתנפלו על השומרים האחרים.
בשעה שבע וחצי זאת אומרת עשר דקות בלבד אחרי שהשומר חזר, יצאו עשרים וחמשה גפירים כדי לסיים את התקיפה. זמן קצר לפני השעה שמונה בערב חזר אחד הגפירים וסיפר, שבכל המרחב אין לראות יותר ערבים, אך גם את שני השומרים אי אפשר למצוא. הגפירים החלו עכשיו לסרוק ולחפש בצורה יסודית בכל הסביבה.
בשעה שמונה בערב שמענו לפתע את היבבות של אחד מכלבי הבוקסר שלנו , שבערב יצא עם שלושת השומרים ועכשיו חזר לבדו. זה היה סימן רע עבורנו.
בשעה שמונה וחצי הגיעו גפירים נוספים מהקיבוצים השכנים ,כדי לעזור בחיפושים.
בשעה תשע בערב הגיעה גם משטרה וצבא בריטים . בטירת צבי היה המצב מתוח מאד.
בינתיים הגפירים מצאו שלושה ערבים פצועים מהם אחד פצוע קשה. כפי שהערבים סיפרו כלב הבוקסר נשך אותם בעת המריבה עם השומרים. המשטרה עצרה את הערבים. בינתיים מצאה קבוצה אחרת ערבי רביעי כאשר ברשותו אקדח. כפי שהתברר, היה זה האקדח של אחד משלושת השומרים.
בשעה עשר בערב מצאו סוף סוף תחת אחד השיחים אחד משני הנעדרים. הוא היה פצוע קשה, אך ללא חשש סכנה. הוא היה בהכרה, אך מרוב חולשה לא היה יכול לדבר.
המשכנו לחפש ולחפש, אך השומר השלישי לא נמצא. השתתפו בחיפוש גפירים שוטרים , וצבא. בעשר וחצי גם אנחנו צורפנו למחפשים. סרקו את השדות פעם פעמיים ושלוש. בצד המערבי עד להרים, בצד המזרחי עד לירדן אך ללא עקבות.
המעניין היה, שכל אוהלי הבדווים בסביבה היו ריקים מגברים .רק נשים וילדים נותרו .
אנו חיפשנו עד שעה שלוש וחצי בבוקר .ולא יכולנו יותר. היינו עייפים ורעבים, ורטובים לגמרי מהטל. אכלנו קצת והלכנו לישון עד שעה חמש.
עם השכמת הבוקר המשכנו לסרוק את אותם השדות אך ללא תוצאות.
המשטרה הביאה עכשיו כלבי גישוש,. בשעה תשע בבוקר החליפו אותנו אנשים אחרים, והלכנו הביתה לנוח.
בשעה אחת עשרה סוף סוף מצא גפיר רוכב את הנעדר , שהיה מכוסה בעשבים. הוא לא היה בין החיים. חיצונית לא היה נראה פצע או דם. הוא נמצא כמעט באותו מקום שבו מצאו את השומר השני שלושה קילומטר מטירת צבי . הוא נפל לבוש במדי גפיר. כדורי האקדח שלו היו עדיין תקועים בחגורה. לאחר הבאתו הביתה, הוא הונח בחדר הקריאה. כמובן שאיש לא יצא לעבודה.
בשעה שש בערב הגיע רופא ממשלתי. הבדיקה ארכה שעה אחת. התוצאה הראתה, ששלמה קיבל מכה חזקה , שגרמה לשבר בגולגולת ושטף דם פנימי בראש. גם אם היו מוצאים אותו מיד לא היתה כבר כל אפשרות של עזרה.
הלוויה נערכה רק בערב היות והסידורים הפורמליים של המשטרה ארכו זמן.
אחרי הארון צעדו קצינים אנגליים, אחרי כן כל הגפירים של הקיבוצים השכנים, ואחרי כן חברי טירת צבי . הלוויה היתה מרגשת ובלתי אפשרי לתאר במילים. עבורי זאת היתה הלוויה הראשונה בה השתתפתי בחיי .שלמה נקבר עם המדים . הוא הגיע ארצה לפני ארבע שנים מרומניה ורק לאחרונה נהיה גפיר.
כל העניין הוא שוב הוכחה, שעדיין אין שקט בארץ , או אולי נכון יותר להגיד - ששוב אין יותר שקט.
בבקשה תשמיד את המכתב אחרי קריאתו . כנראה קיבלנו הוראה מאנשי הבטחון בטירת צבי לא לפרסם , עקב פחד הצנזורה הבריטית.
שלום ואלף נשיקות מבנך האוהב יצחק

ב"ה , טירת צבי , מוצש"ק אחרי מות , ‎1.5.43

אבא יקר!
שבוע טוב! בינתיים זה שוב לגמרי שקט כאן. את אוהלי הבדווים שעמדו בקרבת מקום הרצח - העבירו הבדווים למקומות אחרים המרוחקים מכאן מאד. כנראה זאת תוצאה של פחד. בדווים משבטים אחרים בסביבה השכנה, באים עכשיו מדי יום לכאן, ומבקשים מחברי טירת צבי שלא נבצע בהם נקמת דם . הם אינם מעורבים במעשה הרצח , היות ומשתייכים לשבטים אחרים. אך הם מפחדים כל כך מנקמת הדם שלנו , כי הם יודעים שאנחנו לא יודעים להבדיל בין ההשתייכות לשבטים השונים ,ואנחנו יכולים להתנקם בכל אחד מהם.
הם , כמובן. אינם יודעים על כך , שאצל היהודים אינו קיים הנוהג של נקמת דם . המוכתר כאן ויודעי עניין בנושא , רואים את המקרה כאירוע טיפוסי בעת שלום . המקרה התפתח כתוצאה של גניבת-קציר-התבואה שלנו , שבהמשך היו המכות . ידוע ברבים , שהבדווים בסביבה בעת שלום ,תמיד גנבו יותר מאשר בזמן מאורעות.
לכן , זאת היא טפשות ממדרגה ראשונה שהצנזור לא הרשה לפרסם פרטים. הוא , על ידי כך , גורם לכך שנפוצות שמועות שוא , שמגזימות לגמרי את האמת. יש להשתמש בכל האמצעים להתנגד לשמועות , כאילו התחילו מאורעות חדשים.
יצחק מאיר


מתוך העבודה של נחום ברוכי
פעילות הקיבוץ הדתי בתחום הבטחון בתקופת המנדט

בקטטה מסוג זה, אחת מרבות, נהרג חבר טירת צבי, שלמה שכטר ז"ל, לכן כנראה יש בידינו דו"ח מפורט מאד על המקרה ועל השתלשלות העניינים בעקבותיו, ויש עניין להביא קטעים ממנו כאן.
המקרה שנדון בו כעת, הוא אחד מאלה הרבים אשר היו כבר אצלנו , ואשר מטבע הדברים עוד יהיו, כל זמן שנישאר נאמנים לתפקיד שקיבלנו על עצמנו בעלותנו להתיישבות במדבר הזה.לדאבוננו, המכה שקיבל שלמה ז"ל גרמה למותו אבל זאת לדעת , שלא השתתפו בקטטה זו ערבים מזויינים, מלבד באלות, ולא השתתפו בה ערבים זרים.
בדואי, שרצה לקצור ולגנוב בשדותינו ,ולא רצה להיתפס. ברח לכיוון ביתו, שכניו אצו לעזרתו . השומרים וביניהם שלמה ז"ל עמדו על משמרתם לתפוס את הפושע, כדי למסרו למשטרה. התלקחה קטטה, אחד הרביץ לשני במקל שבידו .רוב המשתתפים נפצעו בצורות שונות, ושלמה ז"ל לדאבוננו נהרג בתוך הקטטה הזאת. המכה פגעה בו במקום שיש בו כדי ליהרג.
לאורי אליאב גירסה שונה: שלמה ש. יצא לבדו, על סוסה , בעקבות עדר שעלה על השדה. הוא הוכה ומת. גופתו הוסתרה ונמצאה מאוחר יותר, כאשר סוסתו של אלישע סולץ מוכתר מעוז חיים נתקלה בו בעת החיפושים.
מתוך עדות של אורי ‎96. 12. 24,
שני בדואים , זה שגנב וזה שהרג , נעצרו על ידי המשטרה, והואשמו ברצח שלא בכוונה ובקטטה שנפצעו בה אנשים. חברי טירת צבי הופיעו במשפט רק כעדי התביעה. בני משפחת הרוצח , הצפוי למאסר עד חמש עשרה שנה, פתחו במסע השתדלות מלווה בשוחד ובהסתה נגד היהודים, והצליחו לגרום שהמשטרה הכינה תיק. בהבלטה מיוחדת של הנקודות החלשות שלנו . למשל - שהרצח לא בוצע על על החלקה היהודית - אלא בשטח בבעלות ערבי. [הגוויה נגררה לשם, לצורך הטיעון הזה .וכן, שהנאשם לא קצר תלתן - אלא עשב בר - וגם כלבי השמירה של היהודים לא התנפלו על הקוצר - אלא על מישהו אחר.
כמובן , אילו אנחנו היינו מעוניינים לשחרר מישהו משלנו , היינו גם אנו נוקטים באמצעים אלו. לטירת צבי לא היה עניין להשפיע על תוצאות המשפט , מתוך הנחה שהרוצח , בכל מקרה , לא ימלט מעונש, לכן לא יזמו שתדלנות נגדית. הערבים , שחשו עצמם בטוחים , אחרי שקציני המשטרה נקנו על ידם , התחילו להסית בסביבה. אם רק ישתחררו האנשים - נראה לטירת צבי מה פירוש להכנס לאוהלים ולהתנפל בנוכחות נשים.
כוונת ההסתה היתה ליצור דעת קהל , שתראה כי הבדואים היו המותקפים , על מנת למנוע מהם את החובה לבקש שלום, כנהוג בסביבה אחרי רצח. ואכן נוצר רושם , כאילו רק כמה נכבדים מעכבים את אנשי טובאס, אחרת. היו מזמן עולים על טירת צבי להשמידה ולו גם יפלו בפשיטה זו עשרה איש מאנשיהם ובלבד למחוק אחת ולתמיד את טירת צבי מן המפה.
גם קצין המשטרה המשוחד, העמיד פנים כאילו לולא הוא - מזמן היו מתנפלים עלינו. אנשי המשטרה נידבו פרשנות משלהם , שאם ישוחררו האשמים על ידי שוחד יהיה אפשר לערוך משפט נגד חברינו "שנכחו בקטטה, ופצעו ערבים רבים".
יש להבין, שמטרת כל המלחמה הפסיכולוגית הזאת היה להפחיד אותנו , ולהניע אותנו לבקש שלום מאת הערבים.
להבנת העניין - יש להכיר את נוהג המקום הבדואי: מנהג קדוש וחובה על משפחת הנרצח לגאול את דמו. על ידי רצח שני. ישנן אפשרויות לכפר על הדם על ידי תשלום של כופר נפש. המנהג הזה מושרש אצלם עד היום הזה, ושומרים בקפדנות על הפרטים. כשנהרג אדם באיזה נסיבות שהן - על הרוצח לבקש שלום וסליחה מצד משפחת הנרצח. נסיבות הרצח אינן קובעות את תנאי השלום. גם כשנהרג ערבי על ידי יהודי - נעשו מאמצים לשלם כופר. שלפעמים עלה לאלפים לא"י יחד עם דמי מתווכים שונים .
מטרות טירת צבי במקרה זה היו - למנוע רצח יהודי על ידי גואל הדם , ולסייע בשחרור אסירים , על מנת להרגיע את הרוחות הסוערות. מן הדין היינו צריכים לגאול את הדם - אך הערבים ידעו שלא נעשה זאת , כי כבר הכירו אותנו , שאיננו ממהרים לשפוך דם. על ידי כך - נעשה דם יהודי הפקר בעיניהם.
לכן , מה שהיה עלינו לעשות היה- להוכיח להם , שגם אנו ניקום דם - אם לא יכרתו אתנו ברית שלום. בקיצור - המטרה היתה - כי בלי קשר למה שידענו שלא נעשה - הערבים יחשבו שכן נעשה זאת , ועל ידי כך נשיג שיבקשו הם את השלום שאנחנו רצינו בו.

ההתדיינות נמשכה זמן. לכולם היה ברור שהמטרה היא ,שלום", אלא שכל צד רצה שהשני יבקש זאת, מפני שהמבקש הוא גם משלם הפיצויים ויוקרתו נפגעת , כי בבקשתו הוא , כביכול , מודה באשמתו . כנהוג - כל צד מינה נציג מטעמו. הבדואים יוצגו על ידי מנהל בית הספר מבית שאן , ואת טירת צבי ייצג אלישע ,מוכתר מעוז חיים. מר שבתאי לוי - ראש עיריית חיפה - הוזמן להיות הבורר בין הצדדים. אחרי משא ומתן ארוך ומייגע , נאלצו הערבים לשלם שבעים וחמש לא"י במזומנים , ולבוא לבקש "אטוא" , שביתת נשק .
ואילו טירת צבי התערבה לטובת הנאשמים העצורים . בבואם לטירת צבי בלווית נכבדי הסביבה ושני קציני המחוז - היהודי והערבי - הובלטה כלפי חוץ אשמתם ובקשת הסליחה מצידם . הארוחה נערכה בטירת צבי , והשתתפו בה כל אנשי הכשרת היישוב בחיפה, בתור אנשים המכירים את הסביבה ומנהגיה.
סוף דבר - הפרשה הסתיימה בכבוד, בצורה שכל איש הסביבה יכול להבינה כפי שאנו היינו מעוניינים. והשלום הובטח - באחריותם של השבט הבדואי שישב לידינו.

כמו בפעמים קודמות - גם פרשה זו עוררה וויכוחים בין המעורבים בקביעת המדיניות ובין חברי טירת צבי ובין עצמם. היו שביקרו את הפייסנות , ודרשו לנהוג בתקיפות, ולא לוותר לטובת "שלום", שלא מבליט את צדקתנו בצורה נחרצת יותר. ובכלל - למה מזמינים את הרוצחים לסעודה בקיבוץ, נראה בעליל, שהמוכתר נהג הפעם במתינות, לעומת מקרה קודם שלא הסתיים ברצח.
הסיבות למתינות מחזירות אותנו לוויכוח העקרוני בדבר מטרת ההתיישבות בעמק. חברי טירת צבי ראו את עצמם ישוב קיבוצי - ולא משלט בטחוני , וככזה לא יכלו להיות תמיד בכוננות. אי אפשר להיות כל החיים עם העיניים במשקפת.
אורי אליאב מצטט את יהושע ברוכי, ומוסיף:אחרי מלחמת ששת הימים ברח אבו-שריעה, הרוצח מפרשתנו , לעבר הירדן. הוא לא סמך על צה"ל , שיכבד את השלום שהיהודים עשו עם שבטו לפני שנות דור.

 


מכתב בעקבות ה"סולחה"

י"ח טבת תש"ד ‎14.1.1944

לכ' החברים יהושוע ברוכי ואלישע סולץ
עמק בית שאן

א.נ
לאחר חגיגת "השלום" בטירת צבי והרחקת סכנת גאולת דם, רצוני להביע לכם את הערכתי הכנה לצורה ועצם המעשה, כאשר הוכן והוגשם ביום הראשון שעבר.
קהל כה רב של נכבדים אשר התאסף תחת קורת גגכם, מעיד לא רק על חשיבות העניין והערכת המעשה, כי אם במידה רבה על כבודכם אתם, אשר טיפלתם והצלחתם לעשות את ה"שלום" הזה. תקדים נאה לצורה חדשה של מנהג עתיק.
אתם השניים - אשר הודות לכם הצליח ה"שלום" הזה להפוך להפגנת שלום אמיתית, המבוססת על יחסים תקינים בין המשקים - הערבים - השלטונות - ונכבדים מן החוץ - לכם יאתה תודה מיוחדת. לא רק מאת המשקים המעוניינים, אשר חיים תקינים והוגנים עם השכנים כה חשובים להם - כי אם גם תודת הממשלה ומוסדות אחרים , הנעזרים באופן זה על ידכם בהשלטת הסדר והשקט; כי אכן צדק עבדאללה אפ' קרדוס באמרו, שאלמלא כשרון ההבלגה של חברי טירת צבי - בהדרכת שניכם - מי יודע אם לא היה מתקיים בנו אשר קרה לפלוג'ה… על כשרונכם אתם בהכנת הלבבות ל"שלום" ועל אופן ביצועו - מגיעה תודה נאמנה ומיוחדת מאתי, ומכל אדם אשר שלום הציבור יקר ללבו.
וייאמר עוד: דרך ה"שלום" כפי שנתבטאה בטירת צבי - אפשר גם שהיא מראה את הדרך בה יש לכם להתנהג, בנסותכם לחיות את חיי הארץ. "גאולת הדם" - מנהג עתיק הוא. והשלום הבא בעקבותיו - הכרחי הוא. אך יש לתת לו לבוש חדש, לאור התנאים החדשים בהם אתם נתונים. אתם הראיתם הפעם את הדרך למיזוג המנהג העתיק בדרכי החיים החדשים. לא במקרה הצלחתם. עבודתכם בעמק בית שאן מעידה עליכם, כי אתם הכשרתם את עצמכם לכך. ואל נכון מעריכים את הדבר חבריכם במשקים, ויתר האנשים המקדישים תשומת לב למנהגים העתיקים שבמחיצתם הנכם חיים. לפיכך, רציתי אף אני לברך אתכם על מפעל נאה, אשר נעשה בהדרת כבוד בלתי רגילה.
יתן השם ולא נצטרך למנהגים אלה ודומיהם, אך משנצטרך להם - מוטב שאנשים כמוכם יכוונו וידריכו את הנזקקים.
בברכה ובידידות -
ד"ר ברגמן, קצין מחוז, עפולה


מסיבת "אטווה" (שביתת נשק) בטירת-צבי

(ב' תמוז תש"ג)

פורסם בעיתון "הצופה"

בחסותם של נכבדי-שבט אצ-צקר - השייכים פאדיל ונימיר אל-ארסאן, ושייך  אערף אל-פדרם ומלוויהם - התקיימה ביום ג' (29.6.43) מסיבה בטירת-צבי.  באו באי-כח הכפר טובאס (תבץ התנ"כית) לבקש מאנשי המקום שביתת-נשק (אטווה) לפי המקובל אצל הבדווים במקרה של נקמת-דם. לפי המנהג - היו חייבים אנשי טירת-צבי לגאול את דם חברם, שנפל בקטטה על-ידי אחד מאנשי הכפר הנ"ל. משום שהנאשמים עדיין אסורים - אין באפשרותם לבקש שלום ולכפר על עוונם בדרך המקובלת, לשלם כופר-נפש וכדומה. על-כן פתחו כעת בבקשה לשביתת-נשק לחודש-ימים.  במשך הזמן הזה - על שני הצדדים לפעול לשם שחרור האסירים בערבות, ולאפשר משא-ומתן וכריתת שלום בתנאים המסורתיים. חוץ מנכבדי-הערבים, נכחו קציני-המחוזות בית-שאן ועפולה, קציני-משטרת-בית-שאן, אנשי "הכשרת-הישוב", אנשי הקרן-הקיימת-לישראל כבקיאים במנהגי-השכנים, ומוכתרי הישובים העבריים בסביבה, שפעלו בשותפות למען הכנת המסיבה.

המסיבה אופשרה על-ידי משא-ומתן מוקדם, שהתנהל בעזרתו של מר שבתי לוי ראש-עיריית-חיפה, ששני הצדדים הסכימו לתיווכו, ואשר פעל הרבה למען כריתת השלום.

בשעה קבועה התכנסו כל המוזמנים בטירת-צבי בביתם של משפחת-הנרצח.  דבר זה מבטא - כי הנאשמים באים לחלות את פני משפחת הנרצח, לבקש סליחה ושלום.  לפי הנוהג - גם הסעודה על כל צרכיה, צריכה להיערך על חשבון משפחת הרוצח.  השולחנות לאורחים ערוכים, וטרם יגשו לסעוד - יוגש קפה לאורחים.  קם אחד הנכבדים ודוחה באופן סמלי את המוזג הצידה, ומונע את חלוקת הקפה. "באנו לבקש שלום, ולא נטעם מאומה עד אשר תמלאו את בקשתנו!".

קצין-המחוז נכנס תיכף לעבי העניין, מתעניין בפרטי המשא-ומתן ופותח בנאום קצר: "הייתי כאן ביום הרצח והנני מצטער בצער אנשי טירת-צבי.  חבל על דאבדין ודלא משתכחין. אולם, יש אצלי הרושם, שגם הרוצח ומשפחתו מתנחמים על המעשה, שלא נעשה בכוונה תחילה.  אני מקדם בברכה את המשא-ומתן לשלום, בראותי אצל שני הצדדים הכרה נאמנה בערך השראת-השלום בין ישובי העמק הזה".  הקצין פונה לשלושת נכבדי הבדווים בשאלה, אם נכון הוא שיערבו לו, ויהיו אחראים שלא יאונה כל רע לאנשי טירת-צבי מצד אנשי טובאס.  אחר-כך הוא שואל את מוכתרי הישובים העבריים - יהושע ברוכי מטירת-צבי ואלישע סולץ ממעוז-חיים, אם אף הם יקבלו עליהם אחריות  שאנשי טירת-צבי לא יפגעו לרעה בבני טובאס שכניהם, עד לכריתת השלום?  שני הצדדים עונים בחיוב, ומקבלים את האחריות עליהם.

התשובה המקובלת לפי הנוהג היא: "שתו נא את הקפה, כי בקשתכם תתמלא". הכל מסובים לשולחנות וסועדים את לבם ברצון.  לקינוח-סעודה מוגש הקפה המתוק לאורחים,  סיגאריות לרוב ונרגילה לנכבדים , ונהנים מזמרת-הארץ.

קם פואד אפנדי, מנהל בית-הספר בבית-שאן, ששימש מתווך במשא-ומתן מטעם אנשי טובאס.  (כי זאת לדעת, שבמסיבת "אטווה" אסור שישתתף איש ממשפחת הרוצח, פן לא תימלא בקשתם.)   פתח ואמר:  "מודה אני לאנשי טירת-צבי על קבלת-הפנים. אני מצטער על מה שקרה, שנפל קרבן-אדם, ותודתי לנכבדי הסביבה משני הצדדים, שהואילו לקבל על עצמם אחריות לשלום הסביבה.  ובחסותם יקום דבר.  אני תקווה, ששני הצדדים יתמידו לפעול למען השלום בעמקנו".  דבריו תורגמו לעברית המלואם.

ענה יהושע ואמר:  "עם כל הצער והכאב השורר אצלנו על שאבד לנו חבר יקר, בטוח אני בשולחי, שלכבוד כל המסובים כאן לא נחזיר את פני המבקשים שלום ריקם.  שני הצדדים יקיימו את המוסכם בינינו.  אני מודה לכל המסובים על השירות המשותף שברצוננו לשרת את השלום".    דבריו תורגמו לערבית.

אחרי ישיבה של כשעתיים נפרדו האורחים, מי במכונית ומי רכוב על סוסו.

א.י.ב.

פורסם בעיתון "הצופה", ב' תמוז תש"ג


הדי התגרה בטירת-צבי

("דבר", י' כסלו תש"ד)

ערבות להתנהגות טובה בעוון הריגה

 יוסוף איברהים אבו סיריה ומוחמד איאד אל ג'ביני מכפר טובאס, הועמדו בפני נשיא ביה"ד המחוזי בחיפה,,  השופט מר ואלדין, במושבו בחיפה.  הם נאשמו בהריגת שלמה שכטר, ופציעה של אנשים אחרים מחברי טירת-צבי, ב - 21 באפריל.  לשופט הודיעו, כי בינתיים נכרתה ברית-שלום בין המשפחות והישובים.  הנאשמים נדונו למתן ערבות בסך 50 לירות להתנהגות טובה במשך שנתיים.

 


בע"ה יום ג' כ"ט ניסן תש"ג

שלמה שכטר הי"ד

נולד בחוטין בסרביה, בשנת תרע"ז. ממשפחת שוחטים ורבנים.
עלה ארצה מרומניה בתרצ"ט ונכנס מיד לטירת-צבי. בחוטין למד וגמר בהצטיינות בי"ס תרבות.
בן שתים עשרה וחצי עזב את חוטין ועבר ללמוד בישיבה בוויזניצ'ה שבבוקובינה. בישיבה למד שש שנים בהתמדה רבה, שם גם רכש לו מחוץ לכותלי הישיבה את השפה הרומנית. השתייך יחד עם כל בני הישיבה ל"אגודת ישראל". שאיפתו הייתה לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה בעצם ידיו. הגיע ארצה בחברת חברים באוניה "אסטור". הדרך ארכה מאה ימים של נדודים וטלטולים מארץ אחת לשניה. וכשהגיע לחוף הארץ שוב הוכרח לחזור ליוון. ברשימות מנסיעתו הוא משווה את ייסורי עלייתו לכל פרשת התוכחה שבתורה. מיום שהגיע לקבוצה הפסיק את רשימותיו, כי מצא את מטרת חייו.
בחיפה ביקר מספר ימים את אחיו ומשפחתו, שעלו לארץ ארבע שנים לפניו. אח"כ שם פעמיו לטירת-צבי שהייתה ידועה לו היטב ממכתבי קרוביו, חברי הקבוצה מיום היווסדה. כאן מצא את משאת נפשו. נכנס לכל עבודות המשק ובמיוחד הסתגל ועבד בעבודות בניין המחנה. קיבל אימונים לשמירה ושימש כנוטר סוג א' ובעונה האחרונה קיבל עליו מרצון את התפקיד הקשה והמלא אחריות להיות שומר רוכב בשדות.
כל זמן היותו בקבוצה לא הפסיק מלעסוק בתורה ובלימוד השפות הרשמיות של ארצנו. בבוקר היה משכים להשתתף בשיעור גמרא ובערב היה משתתף בשיעור לערבית ואח"כ השתתף גם בשיעורים לאנגלית.
הוא גם ניהל עם קבוצה גדולה של חברים מידי שבת בשבתו את השיעורים בפרשת השבוע של ד"ר נחמה ליבוביץ והמשיך בזה שנה תמימה.
התמסר בחריצות רבה לבדק הבית בעמדה הצפונית שבה הוא גר, והכניס בה שכלולים וסידורים שתשמש גם לדירה נאה. גם סידר סביב לעמדה מיקשה, שדה אבטיחים ומטפסים שיצלו על הקירות.
גם במקצוע הנגרות שלח ידו ועשה כל מיני מתנות לילדי הקבוצה. את הילדים אהב בלי גבול. כשביקרו ילדי טהרן בקבוצה טיפל בהם ושוחח עימהם כאח ורע. היה בכלל טיפוס שמח ומשמח.
היה בעל מרץ עז וכשרונות נפלאים ובעל מעוף גדול, ומה שקיבל עליו מילא בכל יכולתו הן בעבודה, הן בתורה והן בשמירה. כדי שיהיה ראוי להיות חבר המשק רצה לדעת את כל העבודות במשק ואחרי שמילא את סיפוקו בבנייה רצה לעבור להיות בוקר. כמה פעמים אף מסרו על אחריותו לצאת למרעה עם עדר הפרות.
בהיותו שומר רוכב שמר על בגדיו שיהיו לא רק בסדר גמור אלא גם מצוחצחים. על הסוסה והסייחה שרכב עליה שמר כעל בבת עינו וגם דאג לארון בשביל האוכף כדי שיוכל תמיד למצוא הכל בשעת הרצון והצורך.
תכונה רבה הייתה אצלו לקבלת חג הפסח כשהזמין אליו את אחיו ומשפחתו מחיפה. ביום א' בחג הפסח טייל עם אורחיו וידידיו בשדרות, מקום שנמצאים גן הירק הגדול וגן הבית, והסלק, ותפוחי האדמה. וכשהילדים עייפו מהטיול משך את הגדולים: בואו, מפינה זו תוכלו לראות את הבננות, ומפינה זו את היער ,ופה העגבניות ושם הסלק. בעיקר הצטער שלא הספיק לצאת אתם לשדות התבואה ל"מרחב-יה". הוא הרבה להטיף מוסר לחברים על שאינם מבקרים את החיטה הנפלאה בשדות הדרומיים באזור השמירה שלו. וכששאלו אותו אם הגשמים לא הזיקו לחיטה, ענה ברוב שמחה: אדרבא התחזקו והתחסנו מהגשמים, ויהיו לברכה, הלא קומת החיטה מגיעה עד לשכמי, הראיתם חיטה נפלאה כזו מימיכם, בחייכם בואו ראו והיווכחו!.
מהצלב האדום קיבל תשובה שהוריו עזבו את חוטין וכתובתם בלתי ידועה, הוא האמין שעברו לרוסיה.
בזמן האחרון חשב גם לבנות את ביתו הפרטי בקבוצה, נקטף בעודנו באיבו, ואין תנחומים.
ת.נ.צ.ב.ה
פורסם בעיתון הצופה כשבוע וחצי אחרי נפילתו.


בע"ה יום ב', י"ט אייר תש"ג

צר לי עליך אחי…
בין כותלי ישיבת ויזניץ אשר בבוקובינה, למד שנים מספר בשקידה ובמסירות, נחשב בין טובי הישיבה והתחבב על מוריו ורבותיו, כי היה בעל שכל ישר וירא שמיים. אהוב וחביב לכל חבריו ומכיריו בגלל מזגו הטוב, סבר פניו הנאים, מידותיו הטרומיות ועירותו בכל שטחי החיים.
עושר הטבע ויופיו, שהעיירה הייתה טבולה בהם, הערים והעיירות, הגנים והנהרות ושדות הבר השפיעו השפעה רבה ועוררו במחשבתם של בני הישיבה את רצון המולדת, את אהבת היצירה ומתוך כך יבואו לאהבת היוצר.
שערי הארץ היו סגורים אך על ידי מרצו העז והודות לחתירה מתמדת ועקשנית, הצליח שלמה ז"ל סוף סוף להגיע לחופי הארץ. השיתוף החלקי בחיי הישיבה גיבש בו את ההכרה הקיבוצית והוא החליט להמשיך את חייו מתוך שיתוף פעולה מלא. בלי תחנות ביניים הגיע לטירה. רגשי הפחד והחששות שקיימים אצל בני הישיבה בעוברם מחיי התורה לחיי עבודה כמעט שלא הורגשו אצלו. אחרי זמן קצר מאד רואים אותו על הפיגום כשהוא מוסיף לבנה אחרי לבנה לבניין, במסירות ובדייקנות. במשך הזמן תופס הוא מידה חשובה ואחראית בקבוצת הבניין. למרות החום הלוהט והעבודה הקשה, הוא חוזר תמיד שמח ועליז ומספר על ההתקדמות במקצוע, נרגש ונלהב. והיה כאשר יקום בניין עד תומו ותעטפנו כולו חדוות היצירה. על אף סיפוקו שהוא מוצא בבניין הוא נכסף לחקלאות, כי זה הוא שלב קרוב יותר להכרת היוצר. והנה הוא מחליט להיות לשומר שדות. התפקיד אחראי ומסוכן, אבל האיש כמוהו יירתע?
ביום האסון בבוקר יצאנו ברכיבה לסייר בשדות. שלמה מראה בידיו על המקומות שנחבלו זה מזמן על ידי המחבלים, ועל המקומות הקצורים מחדש. אני מרגיש בפניו את הכאב. כאילו חותכים מבשרו החי באזמל. הוא פונה אלי בהתרגשות: "כבר לא אוכל לשאת זאת, מוכרחים לארוב ולתפוס ויהי מה שיהיה".
צר לי עליך אחי שלמה שנרצחת בדמי עלומיך, בנית ולא זכית להיבנות… זרעת בדמע ולא זכית לקצור ברינה. אשריך שהרווית בדמך את אדמת המולדת. דמך רותח כדמו של זכריה הנביא.
לעולם לא נשכח ולא נשקוט, בדרכך נלך, נבנה, נזרע, נקצור וגם נשמור.

אפרים ס.
נכתב ליום השלושים לנפילתו בעיתון הצופה


ב"ה יום ב' י"ט אייר תש"ג ‎24.5.1943

שלמה שכטר הי"ד ליום השלושים

על שלמה כי איננו

שלמה חי את חייו בתוך מחננו רק שלוש שנים ומחצה. מהרגע הראשון ניכרו בו סימני חייו. עירות פשוטה לכל המתרחש, התלהבות לצורת חיינו, התלהבות לכל חוויה המתגלית בהם, חוויה דתית עמוקה, חוויה חלוצית המשתפת אותו בלב ובנפש בכל מעשה בניין. עין פקוחה לו לטבע ומלואו, יחס חם לכל חבר שהוא נפגש בו בדרך.
נזכרנו ביום בואו אלינו, בחור ישיבה טיפוסי צעיר לימים וחיוור, במקצת זר לנו בהילוכו, מלא מעצורים פנימיים. אך דרכו הייתה פשוטה לפניו, להתקרב אלינו בצורה החיצונית, בהבנה לחיינו ולנפשנו, ללמוד את חיי העבודה, ללמוד מקצוע, לבנות ולהיבנות, ביחד עם זה לשמור על חשקת התורה אשר הביאה איתו מחיי הישיבה בה בילה שש שנים מכריעות בחייו. ואכן, מהר התקרב אלינו, לאחר זמן קצר לא היה ניכר האיש הקודם. היה כאחד מכולנו, היה כאחד מחברנו, היה מה שרצה להיות: חבר בטירת צבי.
בעבודה מצא את אושרו, התרגל אליה במהירות ובלי קשיים מרובים, בהתלהבות חסידית כדרכו, בשירה. הוא ראה במקצועו החדש, במקצוע הבנאות את בניין הארץ, ובבניין הארץ ראה את בניין המקדש לעם ישראל. בראשונה לא התבלט בעבודה, כי דרך ארוכה הייתה עליו לצעוד, התקדם בצעדים איטיים ובטוחים ובכך סיגל לעצמו התמדה ומקצועיות.
יש בינינו אנשים אשר עבודתם משכיחה את הלימוד, את תורת החיים שספגו בגולה ובבית מדרשה, והוא לא כן ידמה בנפשו. ביום הבהיר- עבודה, ובשעות בוקר וערב תורה. התלהבותו נבעה ממקור יהודי עתיק ונמשכה לחיי היום יום הלוהטים תחת שמי טירת צבי.
וכאשר נעשה יותר חפשי בתנועותיו, יותר בטוח בצעדיו, התבלטה הלוך והתבלט גם חיבתו לטבע ולכל הדרים בו. שאף להכיר את הפינות היפות בסביבה, אהב לטייל ולראות ולהראות את יופי הטבע המסובב אותנו. שקד ללמוד את שפת שכינינו כי העיקה עליו הדממה, חוסר ההבנה בין ערב ליהודה. יחסו לחבר היה חם וער, נדמה כי מעולם לא אהב יחס פושר. הוא הכיר או צונן או חם, ועל פי רוב חם. באשר הייתה אפשרות ללמוד למד, ובאשר הייתה הזדמנות להבין ולאהוב הבין ואהב.
אין איש בטירת צבי, שידו האחת לא תאחז בשלח בעת הצורך, כשם שכל איש בתוכנו חיבה יתירה נודעת לו לעבודה לבניין. כן, שלמה מילא את מצוות השמירה בשלמות. וכאשר אהב את המלאכה, כן אהב את השמירה. רצינות מגמתו התבלטה גם כאן. למד ביסודיות את חוקי השומר, כלומדו בדפי הגמרא. גם שמירה תורה היא, ולימוד היא צריכה. והשמירה נהפכה לו לתורה קדושה, כי אכן כנפשות ישראל, כך רכוש ישראל, היו לו קדושים. ובשומרו על רכושנו, על בניין ביתנו, שכח את עצמו, והקריב את עצמו.
האם הרגיש את עצמו מאושר בשלוש שנות טירת צבי? כן. הרגיש את עצמו מאושר באושר קצב הבניין, בשיכרון העבודה בשם שמים. האם דימה בנפשו שהשיג את מטרתו? לא ולא. בזמן האחרון של חייו לא מצא סיפוק מלא, לא בעבודת הבניין שכה אהבה בתחילה, ולא בשמירה שכה התמסר לה. הרגש הרגיש בחסרון שאין לו מקצוע חקלאי. חיי חבר במשק חקלאי ימצאו את שלמותם רק בהשתרשות בקרקע, בעבודת האדמה ממש, בטיפול בבעלי חי בפועל. כשם שהתקרב בפשטות ובהחלטיות לתורה, לארץ ישראל ולבניין הארץ, כך רצה להתקשר גם לאדמת ישראל, לכונן עפרה, להתערות בה בגוף ובנפש. הוא שאף להיות איכר. שאיפתו זו שלא ניתנה לו, מהאחרונות בחייו, האירה על חייו כולם והשלימה אותם. שאיפתו הייתה להיות שלם לפני ה' ואנשים. וכשם שתבע בתמידות מעצמו, כן לא פסק מעולם מלתבוע מאחרים.
ניכרים בחייו קוים של השתלמות עצמית ועקבית, של אושר והתלהבות ללא גבול, ובמותו לא נפרד ממגמת חייו. הוא נפל חלל על אותו שדה הקרב שנלחם למענו בחיים. אשרי אדם שמותו וחייו שווים, ואותו אידיאל שעיניו נישאו אליו.
ואנו בוכים, על כן אנו בוכים, על התפתחות נעורים שלא זכתה לבגרות, על עץ שתול באדמה פורייה שהחל תת את פיריו ונגדע באיבו. על פרח שנפתח כה יפה ויד עוינת קטפתו.
ואין נחמה בפינו כי איננו.
אפרים יעיר.

פורסם בעיתון הצופה במלאות שלושים לנפילתו של שלמה בשדות טירת צבי.



מכתבי תנחומים שהתקבלו בטירת צבי בעקבות רציחתו של שלמה שכטר



גימנסיא לבנות "תלפיות" ב"ה, כ"ד לחודש ניסן
[ע"ש מ.א. לוין] תש"ג
, רח' מלצ'ט ‎29 תל-אביב

לכ' "טירת צבי" היקרה והחביבה, היו'.
הואילו נא, חברים וחברות יקרות ויקרים, לקבל ממני ומאת כל המורים שלנו, חברי, את תודתנו העמוקה על היחס הטוב שהראיתם לתלמידותינו ,ועל החינוך המעשי שנתתם להן.
ומתוך "שעתידים כל בעלי אומנויות לעמוד על הקרקע" , אנחנו מאחלים לכם ולנו, שנזכה לראות את כל ארץ הקודש בגבולותיה ההיסטוריים, מעובדת ע"י אחינו הבוצרים, הכורמים והיוגבים, ברשותנו אנו, בלי שום שעבוד ח"ו כלל וכלל, ושנזכה לקיים את המצוה"לא תחנם" עפ"י דיני תוה"ק במס' עז' , כשיבוא , בעזה' משיח צדקנו, וכשיבנה בית מקדשנו במהרה בימינו, ושכל אחד מאתנו ישב תחת גפנו ותחת תאנתו בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש.
באהבה ובחבה, בברכת המזרחי,
בברכת בתורה, הגאולה והתחי'
המצפה בחסדי ה'
דר' ישראל אלשקוביץ

והואילו נא בזה לקבל את תנחומינו אנו, לרגשי האסון הנורא שקרה לכולנו-
יהי זכרו של ר' שלמה שכטר ז"ל ברוך, ושומר ישראל לא ינום ולא ישן, ויה"ר שלא נוסיף לדאבה עוד.
……………………………………………………………………………………………………….

ניסן לב-טוב נהפך משושנו ליגון!

חיפה
ת.ד. ‎417
איך נפלו גיבורים!
כ' ניסן תש"ג

לחברי קיבוץ "טירת צבי" היקרים הי"ו!
ולקרובי הקדוש הי"ד!
אתכם אני בצער וכאב לאין ערוך בהלקח מאתנו שלמה שכטר היקר ה' יקום דמו ,בדמי נעוריו, באופן כה טראגי.
היד רועדת להזכיר כי הוא איננו!
הוא בחור כארזים, איש חי, הוא ישר לב, והוא תמים המעלות, הידיד המסור והנאמן, אשר שנים רבות למדנו יחד בספסלי הישיבה הקדושה "בית ישראל ודמשק אליעזר" בויז'ניץ אשר בבוקובינה.
שנים רבות שקד בהיכל ד' יום ולילה, הוא הוא נרצח ע"י מרצחים שפלים, בשמרו את אדמת קדשנו, בחננו את עפרה וברצותו את אבני'ה.
קשה להתנחם! מי יתן לנו תמורתו! הוי, חבל על דאבדין ולא משתכחין!
ירא אלוקים, בעל מידות תרומיות הלך מאתנו.
ד' הטוב ינחם את הוריו השכולים ואת שארית פליטת משפחתו אי - שם בגולה הדווי'ה , והוא ינחם אותם בנחמת ציון וירושלים.
הכותב בדמע,
ניסן [ טייבל] לב טוב

"נשר"
‎26.4.1943

לחברי המשק
טירת צבי

חברים יקרים!
מדוכא אתכם הייתי בהוודע לי על האסון שקרה לכם, בנפול אחד מהמעולים מביניכם ופציעת השניים האחרים.
כנראה בכם מתקיים הפסוק "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך". מי יתן, ויתקיים גם הסוף "בדמייך חיי", והאור הנובע ממפעלכם הנאצל והנשגב , יבריח את כח גיחות החושך והמשטמה, הזדון והרשע, ותתחילו כבר גם להנות מפרי כפיכם וזיעת אפכם.
לחיצת יד חמה למשפחות הנפגעים ולכם, חברים.
שלכם בידידות צ. סלוטרניק

………………………………………………………….

לכ' מזכירות טירת צבי
לידי הח' מרדכי


עמכם באבלכם המחריד
נדהם והמום אני עומד
ליד קברו הרענן של החבר
הצעיר שלמה ז"ל, הי"ד.

ולח' אפרים, יבדל לחיים, שהספקתי להתיידד אתו, ברכותי הלבביות: ויהי רצון שהרופא חולים ירפאהו ויקימהו ,ישיבהו לאיתנו, יחד עם הח' קצמן.
כברכת המצפה לחסדי ה', יצחק לבנוני


לכ' המזכירות, טירת צבי כ"ג ניסן תש"ג

ח.י.
אנו מביעים לכם בדרך זו את השתתפותנו בצערכם הגדול
עקב מותו הטראגי של חברכם שכטר ז"ל.
בבנין ארצנו תמצאו ניחומים.
קב' שלוחות, פתח תקוה
………………………………………………………

למזכירות טירת צבי וחבריה!
נדהמתי מהאסון שקרה לכם בהלקח שלמה שכטר ושני החברים הפצועים קשה, שאינני יודע מי הם.
אם לא קשה לכם, אבקש מאד לכתוב לי את שמות הפצועים, ואיך ובאיזה מקום קרה האסון.
בברכת בנין הארץ
על אף כל ההתנקשויות
?. כיטוב
זכרון יעקב,
‎27.4.43

ב"ה, כ"ג ניסן תש"ג
כתריאל פישל טכורש
רב בשכונת שפירא והעובד
תל אביב
שח-רחוק ‎2829

שלום לכם חברים יקרים אנשי הטירה
טירת צבי

ח.נ.מ.
נדהם אני מאד מאסון שקרה לכם ולנו, במות חברנו היקר שכטר ז"ל, שכמו גבור נפל על במתי שדה, ה' יקום דמו.

מה שלום חברינו בבתי החולים?

בהזדמנות זו אני מודיעכם, שעלה בידי לקבל תרומה הגונה לטירה: ש"ס בבלי, מאת מר יוסף קרלשטיין מתל אביב, במקום תרומה לקרן היסוד. הוא תורם את זה ישר בשבילכם. בשבוע העבר נפגשתי אתו, והבטיח שיסדר את זה בימים הקרובים.

מן הראוי שהש"ס הזה יהיה על שמו של חברנו הקדוש שנפל שדוד.

והנני חברכם הנאמן באהבה ובברכה
כ.פ.טכורש

……………………………………………………………………………………………..

ב"ה ירושלים, ג' דחוהמ פסח תש"ג
שלום רב לכם חברים
היום שמענו על האסון הגדול שקרה לכם. שלמה שכטר ז"ל איננו.
צעיר היה ומלא מרץ, בכל שטחי הפעולה.
חבל על דאבדין ודלא משתכחין. יהא זכרו ברוך לנצח ותנצב"ה.
המקרה הזה מזכיר לנו את המקרים הכאובים "מהימים ההם".
והלא כעת שורר שקט יחסי בסביבותיכם.
אנו משתתפים בצערכם מעומק לבנו, ומקווים לרפואה שלימה במהרה בימינו לאפרים ולזאב.
יהי רצון שתזכו להמשכת מפעלכם מתוך שלום ושלווה והשקט ובטח אמן.
צבי ורחל הגר

………………………………………………………………….
הועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ ישראל
לכבוד ועד הקיבוץ
טירת צבי
דאר עין חרוד
א.נ.
הרינו להביע את השתתפותנו העמוקה לרגלי האסון שקרה לכם ברצח חברכם שלמה שכטר על ידי ערבים, הי"ד.
אנו מבקשים מכם להודיענו בחוזר את כל הפרטים איך קרה הדבר, וכן להודיענו מפעולת המשטרה.
אנו מחכים לתשובתכם באורח דחוף.
בכבוד רב -
ש.ז. לוי
הנהלת הועד הלאומי


עלומים
קבוצת בני עקיבא להתישבות שיתופית
תבת דאר ‎4 הרצליה

לכב'
מזכירות טירת צבי
חיפה
ת.ד. ‎1516

שלום לכם חברים! לאי"ט
מזועזעים עד לעמקי נפשנו למשמע הבשורה המחרידה על מותו הטראגי של אחד מחבריכם.
הרינו מביעים את השתתפותנו בצערכם-צערנו.
קשה הפגיעה לכלנו בימים כתיקונם, אולם גדול הכאב לאין שעור בימים טרופים אלה.
יעמוד לכם ה' באבלכם, וינחם אתכם בין שאר אבלי ציון וירושלים!
בשם חברינו -
נתן

……………………………………………………………………………………..
מברק


‎itchem ani beevlechem Hashochen beziyon yachish geulatchem/

‎neufeld

………………………………………………………..


תל צור
‎28.4.43
לכבוד
הנהלת הקיבוץ
טירת צבי

לרגלי המקרה המחריד שקרה, הננו משתתפים בצערכם שזה צערנו, ואני מבקש אותכם להודיעני בהקדם מה שלומו של משה שכטר מנואהסוליצה [בסרביה]. בתור קרוב של משה שכטר הנני מבקש מכב' לענות לי תיכף , ועל מצב בריאותו.
בכבוד רב
מרדכי כץ

ב"ה. קבוצת אברהם, ז' בעומר, ש"ג

לחברים וחברות בטירת צבי שלום וברכה

"השתא הכא". השתא בלינו, דבורה ואני, את חג הפסח פה בקבוצת אברהם. מתחילתו ועד סופו. אני עוד הקדמתי בוא. וביום הראשון של החג היה אתנו גם בננו, ד"ר יעקב אל-עמי ורעיתו.
בליל התקדש החג, זכרתי ברגש את חג הפסח שעבר, שבילינו בחברתכם.
זכרתי במיוחד את אמירת ה"הלל" של אז, בתפילת ערבית, בחינת "כן בקודש חזיתיך". זכרתי את ליל הסדר המפואר עם הערות שוליים להגדה, שנשמעו כפעם בפעם. אכן, גם ליל הסדר פה היה נלבב מאד, אך הריקודים של אחר כך לא נמשכו שעה יתירה כמו אשתקד אצלכם.
ההיה בזה משום אות הזמן, משום זכר שואת הגולה, אשר השביתה את השמחה הגדולה?
ובאחד הימים אני רואה התרגשות בחצר. זה אל זה קורא, זו אל זו משיבה, ומעין חרדה צנפה את הציבור. אכן , הגיעה השמועה כי משהו קשה מאד התרחש בטירת צבי, אך עוד לא ידעו דבר לאמיתו. ועוד עברו ימים, עד שידענו , פחות-יותר מה שקרה. ואתכם היינו כולנו בצער ובאבל על אבדן חבר יקר. ונקבל בסיפוק את הידיעה כי מצב הפצועים אינו אנוש, חלילה.
מחר אנו יוצאים מפה בבקר השכם, אך אני רוצה עוד מקודם להביע לכם רגשי השתתפות. עדיין אין בידי פרטי המאורע, אלא שאני שומע שהרקע אינו מדיני-ציבורי, אלא כלכלי - שוד. גם בזה יש משהו נחמה. הרי דברים כאלה נעשים גם בתוך המשפחה.
איני מעלה על הדעת, כי חטאתם בשאננות ובהסחת הדעת ממה שעלול להתרחש. ואיני מעלה על הדעת, כי תעזבו עכשיו את הקו אשר קבעתם עד הנה. יתן ה' לכם כח להחזיק מעמד, בכל התנאים. שבר עמנו גדול כים, ודעתנו קצרה בלי לדעת ימין ושמאל. אנו זקוקים לסייעתא דשמיא, ולהערה ממרום.
יהיה רצון שהבטחון יעיר לכם פנים מעתה ועד עולם.
שלכם -
ר' בנימין


ב"ה , יום א', כ' ניסן

הנני משתתפת בצערכם הרב וביגונכם העמוק על מותו של חברכם היקר שלמה שכטר. בגן עדן תהא מנוחתו.
תלמידת "תלפיות", רבקה מונין.
שלום רב לכל חברי הקיבוץ ולמדריכנו אפרים.

…………………………………………………………………..

ב"ה , ירושלים עיהק' , שכונת הבוכרים
רח' דוד ‎34 ,
כ"ג ניסן , תש"ג

לכבוד הקיבוץ הדתי
טירת צבי

חברי הנכבדים!
הנני משתתף בכל לבי בצערכם הגדול והחדש על מותו הטראגי של החבר
שלמה שכטר הי"ד.
בעבודתכם ובשמירה על יגיע כפיכם תמצאו ניחומים, וד' ממרומים יגן עליכם וישמור את כולכם מכל צער ומכל אסון. זכות חברכם הנאמן תעמוד לכם, וזכרו לא ימוש מקרבכם.
בברכת תורה ועבודה ובדרישת שלום
שלכם בצער ובצרה הק' עקיבא פוזנר


קיבוץ חפץ חיים
גדרה


ב"ה, כ"ג ניסן תש"ג

לכבוד
חברי הקבוצה
טירת צבי

ח.י. לאי"ט

נדהמנו לשמע הבשורה הרעה על המאורע שקרה אצלכם, והננו מביעים את השתתפותנו בצערכם הרב. לשני החברים החולים הננו להצטרף לדרישת רפואה שלמה של כל הישוב.
ואשר לאבדתכם הכבדה - אין מלים בפינו לנחם אתכם ואת קרוביו. לכן אנו מסתפקים בנחמה המסורתית
המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
כעתירת חבריכם
קיבוץ חפץ חיים
יצחק גרוס


………………………………………………………………………


חברים יקרים!
נדהמנו לשמע הידיעה המחרידה , ואתכם אנו באבלכם הכבד.
בהמשיככם במפעלכם הגדול למען בניין הארץ, תהיה נחמתכם.

המקום ינחמכם בין שאר אבלי ציון וירושלים.
המגוייסות מגימנסיא תלפיות


…………………………………………………………………………

תל אביב,
‎27.4.1943

ראובן יקירי שלום רב לך!

חרדה וזוועה אחזתני בשמעי עד דבר המקרה שקרה אצלכם, בימי חג החירות. העיר כולה הזדעזעה מהמקרה הזה. מביע אני בזה את השתתפותי בצערכם על מות אחד מחבריכם היקרים, קרבן המולדת, קדוש לעם.
מה שלום יתר החברים אשר נפצעו??

היו בריאים ושלמים, ושלא תדעו עוד צער בימיכם
ממני הדורש בשלום כולכם
יעקב

………………………………………………………..


הלדא וד"ר ארנסט נבנצל

משתתפים מקרב לב באבלכם הכבד ומוקירים עם כל הישוב את עמידתכם
רבת הגבורה והמסירות על משמר עבודתכם ,למען בניין ארצנו הקדושה
ברוח התורה.
מי יתן ותזכו להמשיכה מתוך שלום ושלוה,
עד ישוב ה' ציון.

רח' רשב"א ‎9
ירושלים
…………………………………………………………………….


הסתדרות הפועלים החקלאים
המחלקה להתישבות
כ"ד ניסן
תש"ג

בצער ובכאב קבלנו את הידיעה המחרידה על ההתנגשות שהיתה ביניכם ובין השכנים, ושנסתימה במות חבר יקר שלכם. רצינו להיות עמכם בשעת הקבורה וביום אבלכם, ולא
עלה בידנו. הננו מביעים בזה את רגשי השתתפותנו ביגונכם הכבד. פעולת בניין נקודתכם ושגשוגה תנחמכם, ותוסיפו כח ומשנה מרץ לקראת השגת המטרה הזאת, שחלקו של החבר הנעדר לא ייגרע ממנה.
בב"ח
א.הרצפלד

החבר המסור
הכרתיו מביקורי בטירת צבי , ומביקוריו אצלי בכפר הראה , ומיד בפגישה הראשונה אתו התרשמתי במיוחד מתכונה אחת שלו, והיא מסירותו לחבר, ולחברה.
כתלמיד ישיבת וישניצה אשר בבוקובינה , היה שייך בחוץ לארץ לנוער האגודתי. אבל מיד עם בואו ארצה הבין, שרק ב"הפועל המזרחי" יוכל להצטרף לחברה אשר בונה את הארץ ברוח התורה. ואותה המטרה הביאה אותו גם אל הקבוצה, אשר לה היה מסור בכל נימי נפשו.
נעים היה לשמוע מפיו על הנעשה בכל ענפי המשק , אשר ברובם עבד, והשתדל ללמוד כל מקצוע על בוריו.
ובמיוחד היה קשור לשמירת המקום. הוא הבין מה ערך לשמירה בכל נקודה ישובית בארצנו, ובייחוד בטירת צבי, אשר אנשי הסביבה לא יודעים עול שלטון מהוא, ולדעתם שום דבר לא יוכל להפריע להם למלא רצונם.
ובמילוי חובת השמירה, הוכיח את מסירותו הרבה לתפקיד אחראי זה.
מותו הטראגי אשר מצא אותו במילוי תפקידו בשמירת השדות, צריך להזכיר - ולחזור ולהזכיר - לכל אחד ואחד, מה ערכה של השמירה, ותפקידי השומר.

יהי זכרו ברוך.
יהודה צבי טלר

סג'רה, כ"ב ניסן תש"ג

לכ'
קבוצת "טירת צבי"
ח.נ.
קשה לנו במאד לבטא את צערנו וכאבנו בשמענו על מותו של הקדוש , חברכם שלמה שכטר , הי"ד.
חברכם נפל חלל בעד מולדתנו. צערכם - צערנו.
ובנחמתנו תנוחמו - בגאולת ישראל בארצו.
חבריכם
ארגון "מצפה הגליל, סג'רה

………………………………………………………………



קרן קיימת לישראל
הועד הארצי לארץ ישראל
תל אביב
כ"ד ניסן תש"ג
‎29.4.43

לכב'
קבוץ
טירת צבי
ח.נ.
אתכם אנו באבל על מותו הטרגי של שלמה שכטר ז"ל, אשר הרווה בדמו את אדמת המולדת שהופקדה בידכם לעבדה ולשמרה. בנחמת ציון וירושלים ינוחמו כל המתאבלים עליו.
מי יתן ותשבו מעתה בכבוד רב, בשקט ובשלום ואין מחריד,ולא תוסיפו לדאבה עוד.
[שתי חתימות] הועד הארצי לקרן הקימת לישראל בא"י


קטע ממכתב של ישראל טרטנר [ האבא של יהושע ברוכי] לילדיו בטירת צבי:

…ואתה בני יקירי וחביבי וכל אנשי הטירה היקרים חזקו ואמצו! ד' ינקום את דמו. ואתם, אחים יקרים וחביבים - עימדו איתן על משמרתכם, והשית' ישמור אתכם מכל רע, ובלע המות לנצח.
ולנפצעים אני מאחל אחלמה מהירה. שישובו לבריאותם, ויעמדו הלאה על משמרתם, משמרת הארץ הקדושה. שלום לכולכם, שלכם באהבה ישראל ברוך
…………………………………………………………………….


ב"ה, בני ברק, אסרו חג דפסח, תש"ג
לחברי טירת צבי!

אתכם אני באבלכם הכבד על מותו הטראגי של אחד מטובי חבריכם - שלמה שכטר ז"ל. אין די מלים בפה להביע את כל אשר בלב.
במסכת נדרים, דף פ"ז ע"א, שואל המקשן, בעניין שחייב להפר אותה הנודרת את הנדר, מפסוק בשמואל ב' , א': "ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב", - והא גבי קרעים ,דכתיב על על, דכתיב על שאול ועל יונתן וכו'. ותניא: אמרו לו מת אביו וקרע, ואח"כ נמצא בנו - יצא ידי קריעה וכו' . ופירש רש"י, וז"ל: … דכתיב על על ,דמשמע שאם מתו לו שנים קרובים או ג' - שחייב לקרוע על כל אחד בפני עצמו. והר"ן ז"ל פי' וז"ל: דעל דווקא שיקרע לשם המת, ולא שיטעה באחר וכו'.
והנה כעת, כשבגולה הדוויה הולכים ונהרגים, הולכים ונשחטים יום-יום ושעה-שעה , רבבות ורבוא-רבבות מאחינו ואחיותינו, אבותינו וקרובינו, - ולפתע פתאום בר-נש מתבשר גם את בשורת הקדוש שלמה שכטר ז"ל מה"טירה" - אז בן אדם עומד לו ומהרהר: הגענו ר"ל לכל כך הרבה עלים , [ על שאול ועל יונתן בנו ועל עם ד' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב]- שפשוט אינו יודע על מי להתאבל קודם ועל מי לקרוע ולספוד קודם! לשם איזה מת לקרוע!
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיבולע המות לנצח, ויאמר ד' למלאך המשחית די, ונזכה כולנו לגאולת - ישראל בב"א. חברכם ודו"ש - יוסף לוין

י"ט ניסן התש"ג
ירושלים
חברים,
נחרדנו לשמוע על האסון.
כה קשה לתאר, כי קרה אשר קרה, וכי קופח אחד החברים , שרגילות היינו לראותו חי ועובד.
לשמע הידיעה הרגשנו, כי צריכות אנו להיות עתה עמכם, אך למרות היותנו רחוקות במקום - אתכם אנו בצער.
בלהה, צפורה
שולמית , ושושנה
………………………………………………………………………….
בס"ד
ירושלים עיה"ק, כ"ד ניסן תש"ג

לכבוד חברי טירת צבי
שלום וברכה.
נדהמתי לשמוע הבשורה הנוראה - שלמה שכטר ז"ל נפל חלל בידי שודדים-פושעים בעמדו על משמרתו לרגלי הר הגלבוע, לשמור עבודת היהודים העובדים בזיעה ובעמל.
עם שלמה שכטר ז"ל זכיתי להמצא במחיצה אחת זמן ממושך, והכרתיו שהי' זהיר במצוה קלה כבחמורה, קבע עתים לתורה, והגשים את רעיון תורה ועבודה באופן האידיאלי ביותר . בזה הי' לתפארת חניכי הישיבות , אשר הוא הי' אחד מהם.
על הצעיר הנעלה הזה תלו תקוות גדולות, ולכן הלב ממאן להאמין כי איננו בקרבנו- הוא אשר שמש דוגמא ומופת - כבר הלך מאתנו.
חברי ט"צ! קבלו תנחומי על הטהור והקדוש הזה. ולא ישמע עוד שוד ושבר בתחומכם.
יהי רצון שתשמע שוועת עם ישראל המתבוסס בדמו, והמצפה לרחמי ד' ולגאולה שלימה.
הכותב בלב שבור
משה בוריסובסקי

………………………………………………………….

עוד מכתב תנחומים אחד נכתב ע"י ד"ר פורשנר - שהיה זמן מה רופא בטירת צבי.
[המכתב כתוב גרמנית, ואין לנו תרגום].