English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

אברהם ושרה שכטר - שלומית טפלא

משפחת שכטר ישראל ומרים שכטר משה ורבקה שכטר משפחת עוקד  
טרנסניסטריה יעקב יוסף ורבקה מירל

שלמה שכטר

נפל בטירת צבי

משפחת טלר בתיה (שכטר) וברוך אלקיס

 אברהם שכטר נולד בחוטין רומניה 1.1.1914

נפטר בחיפה יח' שבט תשס"ב 31.1.2002

sara-avraham-yoceved.jpg (27103 bytes)שרה , אברהם ויוכבד חברתה של שרה 1.1.35 sara-cahaner-horim.jpg (25173 bytes)שרה כהנר עם הוריה בנובוסיליצה ship-carol-2.jpg (22348 bytes)

האניה " REGELE CAROL רג'לה קרול" בה עלו אברהם ושרה בעת חניה באלכסנדריה שבמצרים.

אברהם ושרה הצטלמו עם שני תיירים מצריים

ygal-tafla.jpg (26614 bytes)אברהם ושרה עם בנם יגאל ז"ל בחיפה aguda.jpg (30630 bytes)

צולם במחנה ההכשרה של אגודת ישראל שהכשיר את תלמידי הישיבה לקראת עליתם לארץ ישראל

ship-carol-1.jpg (18101 bytes) מבט מהאניה "קרול"
rove.jpg (24286 bytes) אברהם באימוני ירי sara.jpg (20761 bytes) שרה כגננת 1929  carol.jpg (25257 bytes)
shlomit-tafla.jpg (23653 bytes) שלומית טפלא 25.5.00 hatuna-raaia.jpg (17598 bytes) חתונת רעיה ואיתי גלבוע , במרכז סבא אברהם 1996

gilboa-family.jpg (26777 bytes) משפחת גלבוע

איתי+אוריה

רעיה+עידו

משמאל-יפתח

raiaa-amitai tafla.jpg (23604 bytes) רעיה ואמיתי stav-tafla.jpg (22785 bytes) סתיו טפלא omri-tafla.jpg (20927 bytes) עמרי טפלא
     

דף צאצאי מתתיהו שכטר

   

 צאצאים של משפחת שכטר, לצעירים נוספו תאריכי לידה

מתתיהו ופייגא ( זילברברג ) שכטר

  • משה שכטר וחוה

  • גולדה שכטר

  • אברהם שכטר ושרה  (כהנר )

יגאל שכטר

עזריאלה שכטר

שלומית ( שכטר ) ועמוס טפלא

    רעיה(טפלא) ואיתי גלבוע

        יפתח גלבוע 8.4.96

        אוריה גלבוע 26.3.98

        עידו גלבוע 11.11.99

יעל גלבוע  1.9.2005

    סיוון(פרי) ואמיתי טפלא

        סתיו (נ) טפלא 7.9.96

        עמרי טפלא 8.5.99

  • שלמה שכטר -נפל בטירת צבי

  • חנוך שכטר

אברהם שכטר מספר על משפחתו
ב,ה, כ"ד תמוז תשמ"ד
‎24.7.1984
לאבי קראו מתתיהו לבית שכטר. הוא היה הבן הכי צעיר במשפחה. התחתן עם אמי - פייגה לבית זילברברג מפולין - גליציה. לאבי היו שני אחים: שלמה וישראל, ואחות בשם רבקה, שהתחתנה עם יוסף לבית גרשטיין.
אני נולדתי בשנת ‎1914, הילד השלישי. לפני נולד משה, אחריו נולדה גולדה, ילדה יפהפיה, נפטרה בגיל צעיר ממחלת דיפטריה , אחריה נולד שלמה ואחריו חנוך.
בשנה שנולדתי, ‎1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה בעיירה קטנטונת שקראו לה קלישקוביץ. באותה שנה נדדו ועזבו את העיירה הרבה משפחות לעיר הסמוכה חוטין, מרחק כ-‎20 ק"מ. כשנגמרה המלחמה בשנת ‎1818, חזרנו לקלישקוביץ.
אבי, וכן אחיו ישראל, והגיס של אבי יוסף - התפרנסו ממקצוע השחיטה - ירושה משפחתית מהסבא. היות שלא כל תושבי העיירה חזרו למקום מגוריהם - לא הספיקה ההכנסה לפרנס את כולם, כי לכל אחד מהם היתה משפחה ברוכת ילדים. הדבר גרם לחיכוכים במשפחה. הורי נאלצו לעזוב את המקום ולנדוד לכפר קטן , שאפילו "חדר" ללמוד בו לא היה שם, כי לא היו מספיק ילדים בשביל להזמין מלמד. אני, שהייתי אז בן חמש - או שש - נשלחתי למקום אחר שבו היה חדר ומלמד, וגרתי אצל משפחה זרה. היחס שלהם אלי היה כמו לילד זר .את כל האוכל שהורי דאגו והעבירו עבורי - האשה חילקה לילדים שלה, ולי נתנו מעט מאד. לא נשארנו זמן רב בכפר זה , כי אחי משה ואני ושלמה וחנוך גדלנו, והיינו זקוקים ללימודים שלא יכולנו לקבל במקום. שוב לקחנו את מקל הנדודים, וחזרנו לעיר חוטין, שבה גרו כ- ‎25 אלף יהודים. חלק ניכר מאנשי העיר היו יוצאי קלישקוביץ שהכירו את אבי ותמכו בו , בכך שהם באו אליו לשחיטת העופות - האווזים וברווזים - ובהמה דקה. אבל יתר השוחטים בעיר התנגדו לזה [ בטענה על "חזקה"]. היתה מלחמת קיום אכזרית. הם לא הסתפקו בבירור ברבנות - שהכירו בטענות אבי - שחלק מאנשי העיר הם יוצאי קלישקוביץ ועל כן מותר לו לשרת אותם ולהתפרנס . הם פנו לרשות, שיחדו את המשטרה
לשלוח שוטר להחרים את ה"חלף ". לאבי לא היתה ברירה. על כן, כשהזמינו אותו לבוא לשחוט, היה לוקח אותי - או את אחי - והחלף היה חבוי אצלנו. השוטר חיפש אצלו ולא מצא - עזב והלך לו. אבל כל זה לא הספיק לפרנס את המשפחה. על כן אמי , פייגה, פתחה חנות מכולת קטנה ברחוב הראשי של העיר, לעזור לפרנסת המשפחה.
הקשר המשפחתי עם הדודים שלי היה מאד רופף. כמעט שלא הכרתי את הדודים שלי - ישראל ואשתו - והילדים שלהם. וכן לא הכרתי את המשפחה של ההורים שלך, ובפרט את הדוד שלמה. הפיזור שהיו מפוזרים במקומות שונים; קושי התחבורה - כמעט ללא כבישים סלולים -אלא דרכי עפר בין הכפרים והעיירות. רק במרחק של ‎40 ק"מ .היתה רכבת. [מכוניות אז עוד לא היו.] הכבידו על הקשר.
כשהייתי בן ‎13, נודע להורי שיש ישיבה בוויז'ניץ, ושלחו אותי לשם ללמוד. המרחק מהבית היה ‎100 ק"מ, והייתי נוסע פעמיים בשנה .מהבית לצ'רנוביץ, מרחק -‎80 - ק"מ עם בעל עגלה .יומיים עד צ'רנוביץ, ומשם עם הרכבת לוויז'ניץ. היתה שם פנימיה, אבל לגור - בהתחלה היו צריכים בבתים פרטיים. רק כעבור כמה שנים קיבל הרבי מווז'ניץ תרומות, קנו בית קרוב לישיבה, ואז עברנו לגור שם. גם אחי שלמה ז"ל הצטרף לישיבה זו, כמה שנים אחרי.
כשהייתי בן ‎18. התארגנה קבוצה שיצאה להכשרה לכפר, בו היה יהודי שחכר את האדמות של פריץ, והוא קיבל אותנו, שנעבוד בחווה החקלאית שלו. היינו שם חצי שנה בהכשרה, ואז נסעתי הביתה וחיכיתי להודעה על רשיון עליה לארץ [ סרטפיקט, בלע"ז] .
לשרה לבית כהנר מנובוסליצה נודע שלי יש רשיון עליה , ושאני יכול לצרף אותה - והיא באה אלינו והציעה לממן את הנסיעה. אמא שלי הסכימה, אבל היא נסעה להכיר את הוריה , והיא הציעה, שבמקום שנתחתן באופן פיקטיבי - לערוך חתונה על אמת. [ משה אחי התחתן לפני כן עם חוה - בת עיר שלנו . הוריה ניהלו מסחר , והוא הצטרף אליהם למסחר] .
שבוע לפני עלייתנו לארץ נערכה חתונתי עם שרה בנובוסליצה . לאחר מכן נסענו לקונסטנצה - עיר נמל ברומניה - ובשנת ‎1935 , הגענו לחיפה.
עבודה לא היתה. גרנו בחיפה , בחדר אחד אצל משפחה ששכרה דירה מערבי, ברחוב יחיאל. ריהוט לא היה..ישנו על הרצפה, על מרבד שהבאנו. באותו חדר גם בישלנו על פרימוס - או על פתיליה.
הייתי יורד לנמל יום יום להשיג עבודה. לפעמים עשיתי כמה שעות סבלות - דבר שהסתגלתי אליו בקושי רב. אבל ברירות רבות לא היו. הייתי מאושר אם הישגתי כמה שעות עבודה . בנמל עבדו אלפים רבים של חורנים, שהסתפקו במועט שבמועט. הם חיו בתנאים יותר גרועים משל חיות. אי אפשר לתאר באיזה תנאים חיו! ואיתם היינו צריכים - כמה יהודים - להתחרות.
לאחר תקופה די ארוכה, קיבלתי סידור ממועצת פועלי חיפה - עבודה בכביש באחוזה , על הר הכרמל, וגם בנווה שאנן. אבל לקבלן לא היה כסף לשלם. אחר כך עברתי לעבוד ב"שמן". בהפסקות גדולות מאד, יום או יומיים בשבוע.
בשנת ‎36, כשפרצו המאורעות, הצטרפתי ל"הגנה". שלוש פעמים בשבוע הלכתי לשמירה באחוזה או בחיפה, ברובע הגובל עם ערבים, וזה היה אחרי יום עבודה מפרך., כי מכשירים מכניים היו מעטים. עבדו בידיים , עבודה פרימיטיבית ופיזית קשה.
אחי שלמה הגיע לארץ בעליה בלתי לגלית, לאחר טלטולים של שלושה חודשים. הוא הצטרף לקיבוץ טירת צבי. הוא נשלח על ידי סדרן העבודה בקיבוץ לשמירה בשדות השייכים לקיבוץ. התגלו סימנים של גניבות מהגידולים שבשדות.
באנו - אני ואשתי - לבקרו.בחג הפסח. האח שלי עם עוד שני בחורים יצאו בלילה, ורצו לתפוס את הגנבים בשדה. ואמנם תפסו אחד מהם , אבל הוא הקים צעקות גדולות. אז הופיעו כחמישים ערבים עם מקלות גדולים. התפתחה קטטה. לאחי היה אקדח מאוזר גרמני. לאחר יריה אחת באויר , נתקע כדור, ואי אפשר היה להמשיך להשתמש בו. הערבים הרגישו בזה. הם התקרבו והרביצו במקלות. שלמה חטף מכה חזקה בראש, והוא מת מזה. אחד משני האחרים הספיק לברוח, והשני עשה את עצמו כאילו מת, וככה שניהם ניצלו.
על גורל הורי במלחמת העולם השניה התחקיתי בחליפת מכתבים עם הצלב האדום. נודע לי, שבזמן שהגרמנים נכנסו לעיר, הם אספו את מנהיגי העיר , רבנים ושוחטים - ביניהם גם אבי - לגן הציבורי .הוא היה די גדול. העמידו את כולם בשורה וירו בהם. אבל אבי ניצל מזה, כי לפני שירו בהם הוא הלך לעשות את צרכיו , קצת רחוק משם .
אחר כך עזבו את העיר והגיעו עד לעיירה יידיניץ, יחד עם הורי ואחי. לאחר מכן - אין לנו ידיעות על מה שעלה בגורלם.
אני עבדתי כפועל ארעי ב"שמן" עם הפסקות די גדולות, ארבע וחצי שנים. לאחר שנפתח בית החרושת למרגרינה על יד בית החרושת "שמן", עברתי לעבוד שם. המפעל היה קטן מאד - בסך הכל ארבעה פועלים וארבעה פקידים. בארץ לא היו רגילים לאכול מרגרינה. מושלי הארץ האנגלים לא היו מעוניינים לפתח בארץ תעשיות, על כן התירו היצף של יבוא מכל העולם מבלי להטיל מכס. במסגרת זו ייבאו גם חמאה מניו זילנד, תוצרת חקלאית מן הארצות השכנות, טקסטיל מיפן, וכו'. אבל כשפרצה מלחמת העולם השניה, והיו קשיים בהובלה - הגיעו הרבה הזמנות למרגרינה - גם מן הצבא האנגלי - ובית החרושת קיבל תנופה והתפתח מאד. מספר העובדים גדל, וכן שכללו את העבודה בעזרת מכונות חדשות. כיום מתפרנסות כאלף משפחות מן המפעל - כולל פנסיונרים. אני כבר שלוש שנים בפנסיה. במפעל כיהנתי חמש עשרה שנים בוועד העובדים.
נולדו לנו שלושה ילדים: בן בשם יגאל - ילד יפהפה וחזק ומפותח טוב, חלה בשיתוק ילדים ונפטר. אחריו נולדה בת. קראנו לה בשם עזריאלה - לזכר אביה של אשתי. היא היתה בת יפהפיה. תלמידה מצטיינת. גמרה תיכון, השתתפה בחוגים , למדה באוניברסיטה בירושלים. גמרה תואר ראשון בביולוגיה... ואז קרה לנו אסון גדול - גם היא נפטרה. נשארנו רק עם הבת שלומית , שתאריך ימים. היא נקראה על שם אחי שלמה ז"ל.
שלומית גמרה בית ספר תיכון ריאלי בחיפה, ובגמר הלימודים היא היתה בקיבוץ רביבים חמש שנים. שם הכירה את בעלה - עמוס טפלא - גם הוא גמר ריאלי, בנו של קצין העיר בחיפה. בקיבוץ נולדה להם בת, בשם רעיה. השנה מלאו לה ‎18, גמרה תיכון, וכעת היא הולכת לצבא, לנח"ל. כמו כן יש להם בן - אמיתי - הוא בן ‎17, ולומד בבית ספר מקצועי בסמת , על יד בית הספר הריאלי. כשהילדים היו בני חמש וארבע - עזבו את הקיבוץ וחזרו לחיפה. הם גרים בנווה שאנן. עמוס עובד בטכניון - במחקר לאריזות. גמר הנדסאי , וגם כעת לומד באוניברסיטה. שלומית גמרה קורס של שנה , להיות סוכנת נסיעות. היא עובדת במקצועה בחברת "פלטורס". הם מאד מרוצים ממנה.
אברהם


סיפורם של אברהם ושרה שכטר כפי שספרו לנכדתם רעיה (בתה של שלומית) לעבודת שורשים.

 אברהם שכטר:

נולד ב- 1.1.1914           באמצע החורף.

בעיר חוטין ברומניה.

לאב      מתתיהו שכטר (חוטין)

לאם      פיגה (גליציה פולין)

בעיר חוטין מצב היהודים היה רע, האם פיגה הייתה דואגת למשפחות העניות בכל יום שבו אפו חלות לשבת שלחה פיגה את אברהם ואחיו שלמה לחלק את דברי המאפה שלה בין המשפחות העניות.

כשהיה סבא בן 7 הוא נכנס לביה"ס "תרבות"  - בית ספר שהלימודים בו התנהלו בעברית בלבד והיה מוכר ע"י השלטונות: סבא גם למד ב"חדר" לפי רצון אביו.

כשהיה סבא בן 13 נרשם ל"ישיבה" בעיירה ויז'ניצה הרחוקה מחוטין כ250 ק"מ. באותו הזמן התחבורה הייתה לא מפותחת לכן היה על סבא לנסוע מחוטין לצ'רנוביץ לבלות שם את הלילה ולמחרת להמשיך לויזניצה. בהיותו בצ'רנוביץ היה מוכר דברי מרקחת שאמו הייתה מכינה לו, זאת כדי לממן את הנסיעות ואת לימודיו.

עד גיל 18 נהג סבא ללמוד בתקופה של 5 חודשים, אז לנסוע הביתה לחופשה של חודש ושוב לחזור ללמוד 5 חודשים.

בשנת 1929 כשהחלו המאורעות הורגשה השפעה על קהילות שונות וביניהן גם קהילת ויזניצה, הקהילה שבה למד סבא בישיבה. הרב שניהל את הישיבה החליט לשלוח את תלמידיו להכשרה ברומניה. בין הנוסעים להכשרה היה גם סבא. ההכשרה התקיימה ליד ויזניץ אצל פריץ שחכרו היה ידיד טוב של הרב. מטרת ההכשרה הייתה להרגיל את בחורי הישיבה לעבודה פיזית לקראת העלייה לארץ.

היות ולא היו בנות בהכשרה נודבו כמה בנים שלמדו לבשל (מאשת החוכר). ההכשרה ארכה כחצי שנה, ולאחר עוד חצי שנה קיבל סבא את הסרטיפיקט המיוחל.

וכאן נכנסת סבתא לתמונה. היא שמעה מחברתה שהתחתנה עם בן דודו של סבי שלסבי יש סרטיפיקט זוגי, ושלא נמצאה עדיין בת זוג.

במרץ 35 הגיעה סבתא לביתו של סבי והציגה את עצמה והתעניינה אם אפשר להצטרף לרשיון העלייה תוך השתתפות במימון הנסיעה לארץ. כדי לעלות לארץ עם אישור זוגי היה צורך להתחתן ולהציג תעודת נישואין, חלק מן ה"זוגות" שהורכבו למטרה זו ערכו נישואין בצורה פיקטיבית רק לשם עליה לארץ.

אך מכיוון שאמו של סבי התעניינה בבחורה הנאה שנכנסה והציגה עצמה כ"שרה" החליטו לערוך חתונה אמיתית כדת וכדין.

העלייה לארץ:

הרשיונות היו אמורים להגיע לקונסטנצה (נמל בים השחור) מבוקרשט אך הרשיון של הזוג הטרי, שכטר, לא הגיע. רק כעבור שבוע של המתנה הגיע הרשיון ועוד באותו יום עלו אברהם ושרה על האונייה "המלך קרול" שהפליגה דרך יוון --- אלכסנדריה--- ארץ ישראל ---- נמל חיפה. ההפלגה ערכה 6 ימים, ובהגיעם לנמל חיפה עלו על עגלה עם כל מטלטליהם לכיוון קריית חיים (מקום מגוריה של אחותה של סבתא שעלתה יחד עם כל המשפחה עוד לפני סבתא).

שרה שכטר לבית כנר:

             חוה                                                      עזריאל

 שרה                 צפורה               נחמן                 פנחס                 צילה                 מרים

1910                1908                1906                1900                1898                1894   

 

נולדה:  5.6.1910

עיר: נובוסילצה.

ארץ: רומניה.

לאב: עזריאל כנר

לאם: חווה.

 

סבתא גמרה בי"ס יסודי בלבד ומיד התפנתה לעבוד ולעזור למשפחה בתור עוד מקור הכנסה. אביה היה סוחר ואימה עקרת בית. סבתא הייתה הצעירה במשפחה ולפניה היו: מרים, צילה, פנחס, נחמן וציפורה.

סבתא החלה לעבוד בתור מטפלת לשני ילדים, חינכה אותם ולימדה אותם עברית. יותר מאוחר פתחה סבתא גן ילדים שאסף למענה אחד האבות (ראה תמונות). באותה תקופה לא היה צורך בתעודות בגרות על-כן הלכה בהיותה בת 16 לסמינר לגננות שנערך בעיר צ'רנוביץ, ושם למדה את מקצוע הגננות. לאחר שנת לימודים אחת נסעה סבתא לעיירה קטנה בשם "קלישקביץ" ושם החלה את עבודתה העתידה כגננת מוסמכת. באותה תקופה יצא חוק חדש האומר כי על היהודים בבתי הספר ללמוד על החגים והמועדים. וסבתא שמשה כמורה למנהגי היהדות (בעירות: אדג'ויד וד'ורו'הו'). בכל יום הייתה מכינה להם חגיגות וכך נטעה בהם את המודעות למועדים היהודיים.

בשנת 1935 לפני עלותה ארצה עם סבא עזבה סבתא את מקצוע ההוראה. ובהגיעה ארצה לא המשיכה בו לפי טיעונה: "צורת החינוך בארץ הייתה שונה מזו שבחו"ל, יחס התלמידים בארץ למוריהם הוא יחס רע וחסר כל כבוד".

 עבודותיו הראשונות של סבא לאחר עלייתו ארצה:

1.      במושבה "מיגדל" עבד בחפירת גומות לפרדסו של הלורד MELCHET, בערך כ- 6 ימים.

2.      עבודתו השניה החלה לאחר שעברו הוא וסבתא לחדרם שבחיפה, והיא הייתה סלילת כבישים. הכבישים שנסללו בצורה ידנית פרצו הרים והיו: הכביש באחוזה ורח' הגליל שבנוה-שאנן. העבודה הייתה מפרכת ודרשה כוח רב. היא כללה: סיקול אבנים, עקירת שורשים, חפירת תעלות, יישור קרקע ועוד. כל אותן עבודות נעשו בצורה פרימיטיבית וידנית. סבא עבד בעבודה זו כ3- חדשים ולאחר שקיבל את שכרו (לאחר המתנה של כ3- חדשים) 25 ל"י עבר לעבודתו השלישית.

3.      עבודתו השלישית הייתה בשמן עבודה מזדמנת בעיקר סבלות במשמרות בבית הבד.

4.      מאחר שהיה שפל בביח"ר "שמן" פוטרו עובדים רבים וביניהם גם סבא, אז הוא עבר לעבודות זמינות בנמל ואח"כ עבר ל"תלמה".

     בשנת 36 אחרי ימי עבודה פיזיים קשים הצטרף סבא עם קבוצת פועלים מ"שמן"ל הגנה.

 

סבא בהגנה

בשנת 1936 כאשר פרצו המאורעות, החליט סבא להצטרף לשורות ההגנה. את המתנדבים העבירו לעתלית לשם עריכת אימונים. האימונים כללו: זריקת רימונים, ירי ברובים אנגליים כבדים (4.5 ק"ג).

לאחר 3-4 ימי עבודה היה נוסע סבא לאחוזה לשמירה עם גג הפנסיון "בודנהיימר" או על בית הכנסת בהדר. בשנת 38 עברו מספר חיילים מן ההגנה   למשמר האזרחי הבריטי ונקראו בשם "גפיר". זו הייתה פעולת הסוואה במקרה שיתפשו עם נשק בעת אימון להגנה. בשנת 48 בעת מלחמת העצמאות שהה סבא במחנה דוד לשם אימונים. ובערב יצאה פלוגת המתנדבים למטולה את הדרך עד לעפולה עשו באוטובוס באורות מלאים, ומעפולה עד למטולה נסע האוטובוס באיטיות וללא אורות. באזור עפולה-צפת הבחין סבא בדבר מוזר, שורה ארוכה של מכוניות הייתה נוסעת לכיוון הנגדי לכיוון נסיעתם, עם אורות, מסתובבת וחוזרת ללא אורות לכיוון נסיעתם של אלה. התרגיל בא לרמות את כוחות קאוקג'י שיישבו על הגבעות, שהמכוניות נוטשות את הישובים בגליל כדי לעזור לחיפה. תכסיס נוסף היה לכוחות ההגנה באותם ימים: ברשותם הייתה אך ורק מרגמה אחת ומאותה מרגמה ירו בכל מיני אזורים, כך שהערבים חשבו שברשותנו יש מרגמות רבות.

מקרה:

באחד הסיורים ליד הגבול (שלא היה מסומן) סטה הג'יפ לכיוון שטח האויב מבלי ששם לב לכך, כך כאשר הגיעו לכפר ערבי מסוים הבינו את שקרה. הבחורים לא איבדו את עשתונותיהם ואמרו בערבית לאנשי הכפר שיוציאו את כל הנשק משום שכוח ישראלי גדול בא בעקבותיהם ולא יפגע בתושבים אם יתנו את הנשק. בכפר היתה המולה רבה כ"כ ואת אותו הרגע ניצלו הישראלים וברחו משם וחזרו לשטח ישראל.

איומי הסרק של כוחות ההגנה הטילו פחד על כוחות קאוקג'י ואלה ברחו מן הגליל חזרה לתוך גבולותיהם.