חיים אלקיס 

חיים אלקיס נפטר ב 6.1.1997 כז' טבת תשנ"ז בטיומן ברה"מ לחץ כאן לסרטון על אמירת הקדיש על קברו של חיים 2022	קברם של חיים ואשתו
אביגדור , חיים,פייגא,סאסיה
פגישה בשדה-התעופה בטיומן אפריל 2004   אליעזר שיפניידל,  ויקטור ומילה אלקיס	בחתונת יורי, אחד הבנים של חיים בשורה האמצעית: שלישי משמאל – חיים לימינו – אם הכלה.  לימינה – אם החתן לימינה – אבי הכלה בשורה העליונה שמאלי – ויקטור, בן של חיים
מימין לשמאל  נינה אלקיס  בתו של חיים אלינה – בתו של ויקטור אליעזר שיפניידל,  ויקטור אלקיס בנו של חיים התמונה צולמה בביקורו של אליעזר בטיומן  אפריל 2004	ויקטור ואשתו בביקור בטירת צבי 2005 מימין:שרה,משה,לאה,אליעזר,ויקטור,מילה

ערב יום כיפור תשפ"ג – נכתב על ידי צוריאל יורב

אשתף בחוויה מיוחדת שעברתי בתקופה האחרונה. אפשר לומר שזה התחיל בחנוכה לפני כמעט שנתיים כשאחי סיפר על שליח חב"ד בסיביר שבנה חנוכיה מקרח, והדלקת הנרות בה קיבלה סיקור בתקשורת הישראלית. המיוחד עבורנו בסיפור היתה העיר של אותו שליח חב"ד - טיומן, אי שם במערב סיביר. העיר בה היה גר דוד רבא שלי, אח של סבתא שלי.

זה כבר מחזיר אותנו יותר מ-80 שנה אחורה, עת סטלין גרש לעיירה בעומק סיביר, כ-700 ק"מ מהאוקינוס הארקטי הצפוני, את משפחתה של סבתי שהספיקה לעלות לארץ שנים ספורות קודם לכן, בגלל היותם פעילים ציוניים. רק כעשרים שנה מאוחר יותר מי ששרדו מתוכם הורשו לעזוב את המקום. המציאות הבלתי אפשרית הזאת גרמה להתרחקות מהיהדות ואחד האחים נשאר בסיביר בעיר טיומן והתנתק.

חזרה לזמננו, כששמעתי על שליח חב"ד, אמרתי לעצמי, אולי זו הזדמנות שלראשונה יאמר על הקבר של אותו דוד א-ל מלא רחמים. כמה נחת בשמיים יהיה לסבתא שלי שסוף סוף אומרים על הקבר של אחיה הקטן אי שם בערבות סיביר כמה פרקי תהילים. יצרתי קשר עם אותו שליח חב"ד מהחנוכיה של הקרח. מסתבר שלמצוא את הקבר בעיר הזאת ללא קצה חוט, לא הייתה משימה פשוטה. עם עזרה מצוקרברג הצלחתי ליצור קשר עם צאצאיו של אותו דוד. לא ידעתי איך יגיבו, אך לשמחתי הרעיון ההזוי שאדם שאינם מכירים רוצה שיערך טקס יהודי בקבר של סבא שלהם לא הרתיע אותם והם זרמו והראו לשליח היכן הקבר. אני קיוותי שיאמר על הקבר א-ל מלא רחמים, לא העזתי לחלום על קדיש. אבל בשביל שליח חב"ד שעושה חנוכיה מקרח, להשיג מניין יהודים על קבר בסיביר זה כנראה אפשרי.

25 שנה אחרי שנפטר הדוד חיים, שליח חב"ד בעיר טיומן, הרב ירחמיאל גורליק דאג שבפעם הראשונה יאמר קדיש, א-ל מלא רחמים ופרקי תהילים על הקבר.

"אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אלֹוקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ"

כידוע, המצב היום ברוסיה קשה, אז אם אתם מחפשים לקראת יום כיפור לתרום למטרה משמעותית, אני ממליץ מעומק ליבי לסייע לרב גורליק בפעילות הקדושה שלו בקישור המצורף. https://fjc-fsu.org/centers/tyumen/#donate_gravity_form

יהיו הדברים לעילוי נשמת חיים בן משה יהודה ז"ל.

------------------------------------___________________________________________________--------------------------------------------------

 מכתב מפייגה מברזובו - סיביר

4.6.1958
אחרי הרבה זמן  שהיינו מנותקים בגלל השלג -  קבלנו מכתב מרחל. למרות שהוא נכתב  לפני הרבה

זמן  - מפני ששלושה חדשים לא היה קשר, מאד שמחנו. גם ההורים של יוסף  בעלי  נמצאים כאן. הם מוכרים כבר את ביתם, ומתכוננים לצאת מסיביר. אף אחד לא מחכה להם בבסרביה וקשה להם מאד לזוז, אבל הם מנסים. מבטיחים להם שאחר כך יחזירו להם את הוצאות הדרך וגם את ההוצאות על המטען.

בינתיים כולנו בריאים ועובדים. גם אנחנו רוצים לצאת, ובמשך החודש נחליט על הכל.  אנחנו מחכים  שיהיה יותר חם. הכפור כבר עבר, השלג גם כן נמס, זה נראה יותר שמח. לובה עוד לומדת, אבל היא עוזרת בבית, על-ידי שקונה לנו מצרכים בחנות וגם לוקחת את לוניה לגן. יוסף עובד כרגיל, והבריאות לא נורא. יש לי הרבה עבודה ויש עובדים רבים, תופסים הרבה דגים. חיים בא אלי לעיתים תכופות ואני מקריאה לו את המכתבים מהארץ.  הוא בקש שאני לא אעזוב אותו בסיביר! מעיניו זלגו דמעות. איך אפשר לקחת את אשתו? (אשתו גויה). איך אוכל לעזור לו?  וכי הוא יכול לעזוב את משפחתו ? מה שיעשה הזמן - נראה, להשאיר אותו לבד קשה, וגם לו קשה.

 נו, יקירי, מה נשמע אצלכם? איך הבריאות? האם הילדים כבר גמרו ללמוד?
אצלנו יכולים כבר לצאת החוצה. כל החורף היינו סגורים בתוך הבית. עכשיו שמח, יש רכבות ונוסעים כל יום ויש מצרכים וסחורות.

על חיים

- פייגה מספרת, שבסיביר היא לימדה את חיים לקרוא עברית, מתוך תנ"ך שהיה לה שם.

את התנ"ך היא היתה מחביאה מתחת לשולחן, שאנשים שנכנסים לא יראו אותו.

לפני שעזבה את סיביר - היא נתנה את התנ"ך לחיים, ועכשיו אין לדעת מה עלה בגורלו.

- לובה מספרת, שחיים היה בחור מאד טוב ושקט. הוא עבד בעבודה שחורה, ולא הרוויח הרבה. אשתו היתה כל הימים בהריון. היתה זו משפחה מרובת-ילדים, שחיה בעוני ממש. הילדים היו תמיד רעבים. פייגה סיפרה, איך היא היתה נותנת להם מדי-פעם פרוסת-לחם, כי הם היו רעבים

… פעם כלב חטף את הפרוסה מן הילד - והוא רדף אחרי הכלב, הוציא את הפרוסה מפיו - ואכל אותה, כי היה רעב.

- כשאביגדור נפטר, אספו מניין ליד הקבר - אבל אף אחד לא ידע לומר קדיש, וגם לא לקרוא עברית. פתאום הגיע חיים - והוא אמר קדיש בעל-פה!

(לפי שיחה של שרה המל עם פייגה - חורף תשס"ד,  2004 )  

מכתב מחיים, לאחר פטירתו של אביגדור

(תרגום מיידיש)

ב"ה,     12.8.1981

 לאחי ואחיותי היקרים - שלום!

הגעתי אל האחיות באיוונו-פרנקובסק , מיד כשקיבלתי את המברק על פטירתו של אביגדור.  לא יכולתי להתגבר על הצער - ובאתי לשבת "שבעה" עם האחיות ועם משהלה' ופייוולה' - שני בניו של אביגדור.   עכשיו כולנו קמנו מן השבעה, ואם-ירצה-השם מחר אחזור הביתה.  ה' יעזור, שלא יהיו עוד צרות כאלה, ושלא נדע עוד צער.

ממני - אחיכם, המאחל לכם בריאות - חיים.   ד"ש מאשתי ומילדיי.

מכתב מחיים

(תרגום מיידיש)

18.3,      ב"ה

יקירי -

אני מתארח אצל  המשפחה באיוונו-פרנקובסק, אחרי חמש שנים שלא התראינו.   נעים מאד להפגש בטוב.

 אני עוד חי בסיביר עם אשתי וילדיי.  אני עובד ב (לא ברור) ואשתי עובדת במגדניה.  ילדיי - שני הגדולים עובדים, ועוד בן ושתי בנות - לומדים.  אני מודה לקב"ה בעד הבריאות, כי השנים עוברות.  בעוד שנתיים אהיה כבר בפנסיה, ואז אוכל, איה"ש, לעזוב את סיביר. 

אני מסיים, מנשק אתכם ומאחל לכם בריאות ופרנסה טובה.  ד"ש מאשתי וילדיי -  שלום!  חיים.