English

מפת האתר

צור קשר

 מפתח השמות באתר

מי אנחנו

הצהרת פרטיות

פוליקמן

אלקיס

שכטר

גרשטיין

יורב

דף הבית

עמוס יורב - קורות חיים

ישראל ולאה יורב עמוס ועליזה חנה יורב-גיסר צלה ושמעון זהר ואליהו יעל ואריאל זאב ושרית

עמוס יורב –נולד כט' טבת תש"ו 2.1.1946

 נפטר ג' אדר ב' תשפ"ב 6.3.2022

עמוס בזמן עבודה באתרוגים

מימין: קדיש גולדברג, חיים יעקבי, עמוס

כרטיס נבחן לתעודת בגרות

עמוס בן 7 רבקה בת שנתיים

על הקורקינט

מודעת אבל על פטירת עמוס

כל המשפחה תשפ"א 2001

 

אזכרה 30 לעמוס

עמוס מספר על בית ההורים

עמוס שר תנו רבנן

תנו רבנן עם הערות עמוס

דברים שנכתבו לזכרו

הספד לאבא עמוס מפי בתו חנה
בס"ד ג' אדר ב' תשפ"ב 6.3.22
"למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך"
הניגונים והשירים אבא, היו שפת הלב שלך והם נשזרו עמוק, עמוק בתוכנו. לצד כל מילה, שאני מבקשת לומר, עולה לו שיר, מתנגנת מנגינה וזה רך ועדין ומלטף את הנפש, בשעה זאת של פרידה, שכאב וצער נוכחים כל כך.
"לכל איש יש שם, שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו ואימו", ורבים שעומדים כאן, קיבלו ממך כינוי, שהיה בינך לבינם, חרוז, מנגינה או קריצה, עוד דרך משלך לומר לאדם שמולך: אני רואה אותך כפי שאתה.
אבא התהלכת בעולם מוקיר תודה, ללא עוררין ושאלה, הקיבוץ היה לך בית ופה העמקת שורשים, קיבלת על עצמך, כל עבודה, שהתבקשת לעשות, במסירות עמוקה, שקטה. " שיר המעלות לדוד, ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני ולא הלכת בגדולות ובנפלאות ממני." אני יכולה לשמוע את הניגון הזה, מלווה אותך ביום יום, בגן הירק, כתברואן, במטע האתרוגים, בקופה, בדואר.
יחד עם אמא יצרתם משפחה חמה ואוהבת, את שפת הלב הורשתם לנו, חיבוק, ליטוף, צחוק ויחד גדול חם, מרפא, מרומם.
אני נושאת בתוכי את ידיעת האהבה העמוקה, שבה נוצרתי, ידיעת חיים עבורי.
תמיד, תמיד ולא משנה לאן פניתי, ידעתי אהבה, אהבת הורים עמוקה, איתה אפשר לחצות נהרות גועשים, לטפס לגבהים ולצלול עמוק לכאבים.
אבא היית איש של חסד ואמת, בוועדת-צדקה, בחברה-קדישא, את המורשת שלך, הענקת לנו בדרכי החיים, ללא קול תרועה וחצוצרה.
חזרת ואמרת לנו: "מצוות יש בשפע, לא צריך לדחוף, רק להתכופף ולהרים מהרצפה".
בשנים האחרונות ליווינו אותך בפרימת החיים העדינה. בכל פעם התבקשנו בתוכנו לוותר על עוד מחווה ממך. אני זוכרת את הימים שכבר היית בכסא הגלגלים, איך את העברית של אמא המשכת לתקן ואמא הייתה מאושרת... אחר כך זה נפסק. ואז בכל פעם כשהיינו שרים יחד, אני בקול ואתה עם העיניים, הייתי רק מבקשת לשמוע אותך אומר את ההברה האחרונה בשיר... ואז גם זה פסק. ואז אמא הסבירה לכולם, שאתה מדבר בחיוכים, זה היה כל כך נעים ואנשים התרגשו שהכרת להם שלום בחיוך... ואז גם זה פסק. ואמא הייתה אומרת לך: "אפילו שאתה לא מחייך אלי בחזרה, אני אוהבת אותך".
ובסוף, בסוף, נשאר מבט עמוק, מבט של אור, מבט מרפא.
אתה שהיית תמיד עם לב פתוח לכל אדם, באשר הוא, מבוגר, צעיר, הזמנת אותנו בימיך האחרונים להשאיר את דלת חדרך פתוחה לרווחה למשפחה ולחברים שביקשו לבוא ולהיפרד ממך. בעיניים פקוחות לרווחה הבטת עמוק עמוק בעיני האנשים והם התמגנטו למבטך, לא רצו לעזוב. ואני התבוננתי בשקט, הקשבתי למבטים ופגשתי את הקסם שנוצר במפגש עם עיניך. ראית עמוק, הזכרת לכל מביט את נשמתו, את אור התמיד הנצחי, היפה, המרפא. אני נוצרת בתוכי את הרגעים האלו, רגעי ריפוי עמוקים שהענקת בימיך האחרונים.
אמא אהובה אהובה שלנו, אין מילים שיכולות לתאר את המסירות שלך לאבא, את האהבה הגדולה שהענקתם אחד לשני, לנו הילדים, לנכדים ולנינים, לאחיינים ולדודים.
אבא, "הלל אומר הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות". הענקת לנו פרדה שנעשתה בדרכי שלום ונועם, חוויה שננצור בתוכנו ותתן לנו כוחות להמשך.
בחרנו ללוות אותך במזמור, בניגון אותו ינקת בבית הוריך, ממקימי הקיבוץ, ישראל ולאה יורב. שם בבית הוריך, הניגונים היו מקור לשמחת אלהים ואהבת האדם.
"שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים עלינו ועל כל ישראל עמך".
 


מילות פרידה - צילה
אבא שלי אהוב
מורה דרך לחיים
חיים של חסד ואמונה, צדקה ואהבה.
איזו זכות להיות הבת שלך! הבת שלכם.
יחד עם אימוש, בניתם לנו קן מרופד באהבה ונתינה.
כולם הרגישו שאתה חבר שלהם.
הפנים המאירות שלך, החיוך הרחב.
לכל אדם הענקת שם חיבה עם מנגינה.

לפני 6 שנים כתבת לי ליום ההולדת ברכה ובה סוג של צוואה.
ביקשת שאטפל בך, כפי שטיפלת בהוריך.
קטונתי אבא. לדרגה שלך בכיבוד הורים אי אפשר היה להגיע.
תודה עמוקה על הזכות הענקית ללוות אותך במסע שלך.

נוצרת בליבי כל חיוך, מבט, נשיקה על הלחי, שיר, חרוז או מטבע לשון.

בשמי, בשם אמא וכל המשפחה
רוצה להודות לצוות הבית הסיעודי – בית שהיה עבורנו בית שני, משפחה של ממש בארבע השנים האחרונות. תודה על טיפול מסור ואוהב.
תודה גם לכם שליחים של מצווה – שהגעתם מידי בוקר להניח לאבא תפילין ומילאתם את אבא ואותנו בהתרגשות עצומה.
נוח על משכבך בנחת
אנחנו נשארים פה עטופים בדודים – האחים הנפלאים שלך.
מבטיחים לשמור פה על אמא האהובה שלנו
אוהבת צילה
 


מילות פרידה מסבא עמוס – עומר

סבא, אתה זוכר איך כל פסח היית מחביא את האפיקומן, באותו המקום בקצה השולחן.
ואיך היית עושה משחקי מילים, שממש הצחיקו אותנו בתור ילדים. "אבטיח אני אוייב אותך היום ", לחתולין במקום לחלוטין, ומבקש כל מיני מאכלים מוזרים, כמו גלידה שחורה ועוד שטויות ושתויים.
זוכרים איך אחרי ההתדרדרות וכשהדמנציה הכתה חזק, מה ששימח והחזיר אותך לחיים היו שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.
חלקנו תחומי עניין משותפים- כשהייתי בא אליכם לבית את ערוץ ההיסטוריה ונשיונל גיאוגרפיק היינו רואים ביחד.
ואני שמח שהספקתי להכיר אותך יותר, ולהשאיר זיכרונות ממך בעבודת השורשים שעשיתי.
תמיד היית עוזר ומתנדב וגם כשהיית מבוגר. עזרת בבית הסיעודי למטופלים, היית מקריא להם את התפילה ומניח להם תפילין. ואת התכונה הזאת אני רוצה בתוכי להשכין.
אוהב ומתגעגע
עמר
 


הספד לעמוס יורב ז"ל -דליה יוחנן בשם הקבוץ

כיצד אוהבים מקום?
כיצד מבטאים אהבה וחיבה למקום בו נולדת, גדלת, חיית את חייך מראשית ועד תום, המקום בו בנית לך משפחה נפלאה, המקום בו נתת והשקעת ותרמת את כוחותיך ובעיקר את ליבך.
עמוס, עמוסי בפי המקומיים, אהב את המקום הזה בכל נפשו ובכל מאודו.
עמוס היה קשור לטירת צבי, בכל נימי נפשו. אהבת המקום ואהבת האדם.
כבן למייסדי הקיבוץ, לאה וישראל עליהם השלום, נולד עמוס בשנת 1946 , אחיהם של שרה ואבישי עליהם השלום וגם של רבקה ומשה ויוסי. עמוס היה ילד בכיתה גדולה, בן המחזור החמישי לילדי טירת צבי. ילדות בקיבוץ קטן וצעיר. בשל גודלה של הכיתה, הצמיד להם אמנון שפירא שהיה המדריך של הכיתה, את ה'א הידיעה ומאז היא נקראה הכיתה. בלימודיו בבית הספר המשותף בשדה אליהו, הצטיין עמוס ובמיוחד במתימטיקה, בה סיים את בחינת הבגרות בציון 100.
עמוס עבד בענפים שונים וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו. בצעירותו עבד בגן הירק, היה תברואן חרוץ ומסור, תקופה ארוכה שימש כנהג בית ובקיבוץ של פעם, היה זה תפקיד שכולם נזקקו לו, נעזרו בו וידעו שעמוס ימלא את מבוקשם ויסיעם למחוז חפצם בחפץ לב. עמוס ניהל בקפדנות ובדייקנות את קופת-הבית, עוד מושג שנעלם מחיינו, אבל היה גם הוא נחוץ לכל חבר ולכל משפחה. עמוס סייע בחלוקת הדואר מידי יום ביומו ועבד במטע האתרוגים. זכור לטוב הצילום הידוע של שלושת החקלאים, הבודקים אתרוגים במטע: חיים יעקובי, קדיש גולדברג ועמוס. מישהו הפיץ הבוקר בקבוצות וואטסאפ את הצילום הנהדר הזה שכולו תורה ועבודה וכתב: פגישה מחודשת בגן עדן.
את עליזה, האישה שאיתו, האור של חייו, פגש עמוס בקטיף פלפלים, כשהיא הגיעה לקיבוץ כמתנדבת מאנגליה, בתוך גל המתנדבים ששטף את הקיבוצים אחרי מלחמת ששת הימים. אבל עמוס בחכמתו, זיהה בתוך הגל הזה, את מאור הפנים והחיוך של עליזה והזמין אותה לחדרו, שתלמד אותו אנגלית עם מבטא בריטי משובח. במשפחת יורב יאמרו לכם שלא ברור כמה אנגלית הוא למד אז, אבל חתונה ומשפחה נהדרת היו התוצאה המוצלחת של אותו שיעור אנגלית.
מילים ומנגינות, היו טבועים בנפשו של עמוס. הוא שר בכל הזדמנות, זימזם לעצמו ושר למשפחתו, שר בציבור והשתתף במקהלות לאורך שנים רבות. רק מי שמיטב הזמר העברי חקוק בו, ממציא לכל אחד מילדיו כינוי חיבה שיש בו ציטוט מתוך שיר מוכר, כינוי חיבה שמתנגן כשקוראים לילד בשמו.

כיצד אוהבים מקום?
אוהבים את אנשיו, נענים לכל הזדמנות להושיט יד. עמוס הושיט את ידיו בעיקר במקומות בהם נחוצה יד אוהבת, אבל הם לא המקומות הקלים דווקא. בוועדת צדקה, פעל שנים ארוכות בדיסקרטיות, מתוך צניעות וענווה. עמוס היה חבר בחברה קדישא שנים ארוכות, מצווה שממעטים לדבר בה, ולא כל אחד יכול לה. כל משפחה בטירת צבי שחוותה את הרגע הקשה מנשוא, בו היא נפרדת מבן משפחה יקר, פגשה את עמוס, ליד מיטת הנפטר, טרם מסע הלוויה יוצא לדרכו, ועמוס יושב ליד המיטה וקורא פרקי תהילים. בשקט, בכבוד, מתוך אהבת האדם, אהבת המקום ואהבת ה'.
עמוס התנדב משך שנים רבות בעטרת צבי. הושיט ידיו לדיירי הבית, הקשיב לצרכיהם ונענה למבוקשם. עמוס היה מניח תפילין מידי בוקר למי שהיה זקוק לעזרה. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. עיניו של עמוס ראו את מי שנזקק, ליבו הבין את שצריך וידיו קיימו את המצווה. עד שחלה עמוס, הוא התנדב בעטרת צבי בכל עת ובכל שעה. בירך על היין במסיבות, ערך בדיקת חמץ, ליווה דיירים לבית הכנסת, ליווה חולים לבדיקות בבית החולים והכל בחיוך טוב ומאיר פנים.
על אהבת ההתנדבות של עמוס, ניתן ללמוד מגיליון בטירה, אי-שם בשנת 1984, כשהוא מתאר את השמחה שהיתה לו כשזכה לחלק ארבעת המינים וכפות תמרים למשפחות נזקקות בבית שאן. דוגמא קטנה אחת, טיפה אחת מתוך ים גדול ורחב של מעשי חסד ונתינה לזולת.
כיצד אוהבים מקום?
הקדוש ברוך הוא נקרא – מקום.
ומדוע נקרא כך? משום שכל העולם, כל מקום שבו אנו עומדים ונמצאים הוא חלק ממנו וזו משמעות המילים "הוא מקומו של עולם". העולם נמצא בתוכו, "ואין העולם מקומו". הקב"ה אינו מוגבל וקיים רק בתוך העולם אלא גם מעבר לו. שירת חייו של עמוס היתה אולי יותר מכל, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל־יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו.
אז איך נפרדים ממקום? – מקום שהוא בית, משפחה וקיבוץ אהוב. מקום שמבטא גם אמונה תמימה ושלמה. אני מנסה לפרש ולומר לעצמי שאולי שנות מחלתו של עמוס, אולי הם הסיבה לפרידה איטית, ארוכה, לא קלה ואף כואבת למשפחה ולעמוס עצמו. אפילו בימים האחרונים התקיים מאבק אחרון של הנשמה על הישארות במקום האהוב, עוד יום, עוד שעה, עם עליזה המסורה, עם חנה וצילה, זוהר, יעל וזאב, עם הנכדים האהובים והחברים, הצוות ודיירי עטרת צבי.
אסיים בציטוט נפלא מדבריו של עמוס וכך הוא נהג לומר לילדיו: "מצוות לא צריך לחפש, רק להתכופף ולהרים". איזה משפט נפלא, כמה אפשר ללמוד ממנו, לאמץ אותו בשתי ידיים, לקיים אותו.
עמוס נפרד מן העולם כשידיו עמוסות במעשים טובים שנעשו בצנעה, עמוסות במצוות בהן עסק בשגרת חייו, עמוסות באהבתו למקום על פני האדמה, לבני האדם שסביבו ולמקום ברוך הוא.
נוח בשלום עמוס, נעמת לנו מאד ויהי זכרך ברוך.

דליה יוחנן
 


הספד לאבא היקר מזאב
אבא מתוק ואהוב
הזכרון הראשון שלי ממך הוא בבית של סבא וסבתא, מטפל בסבא ישראל במסירות כל יום. המשכת לדאוג לו גם כשעבר לבית הסיעודי. ואחריו לסבתא לאה. ואחריהם לעוד מבוגרים בבית הסיעודי ,התפללת איתם והנחת להם תפילין ובכלל דאגת למה שקורה שם.
המסירות הזו הייתה מדבקת. וכך כשנזקקת לכך גם לך עשו כך עם כל כך הרבה אהבה ומסירות.
המשכת את הוריך, את השבת שלהם:
אני זוכר אותנו יושבים בסלון בערב שבת ומחכים לשבת שתיכנס. בבוא העת אמא מדליקה נרות ואתה מתחיל לשיר "החמה מראש האילנות נסתלקה..." ובכך פותח יום שכולו שירה בזמירות השבת שלוש סעודות. אחר כך הלכנו יד ביד לתפילה ובשעה זו שוחחת איתי שבוע אחרי שבוע מהו יהודי ומה חשוב לו, מה זו שבת וכמה חשוב להתכונן אליה ולקבל אותה בנחת ובשמחה וכמה חשוב להגיע לתפילה בזמן. רגעים אלו חרוטים בלבי ובזכרוני.
התפילה הייתה חשובה לך
תמיד הגענו לפני התפילה והסברת לי שעדיף להפסיד משהו בבית ולהגיע לפני התפילה מאשר לאחר לתפילה בחצי דקה. היה לך חשוב שלא ידברו בתפילה, בטח לא לידך. כשהייתי מתפלל במניין הנוער היית מעיר אותי כל בוקר בשיר: "בוקר טוב, בוקר טוב, גם לפיל וגם לדוב". והיית בא להתפלל עם הנוער ומתפלל לצידי כדי להראות לי ולחבריי איך צריכה להראות תפילה. וזאת, למרות שרוב חבריך התפללו במניין של המבוגרים. במקום כל אלפי הפעמים שהשכמת קום זמן רב לפני התפילה, בחרת להזכיר פעם אחר פעם את הפעם היחידה שלא התעוררת בזמן עד שהעירו אותך ואמרת "אתה רואה, גם לי קשה לקום". היה לך חשוב לספר לי איך בצבא הקפדת להתפלל ברגע שהיה אפשר כי מי יודע מה יקרה פתאום ואולי תפספס תפילה.
היית מסור לעבודה, למשפחה ולעזרה לזולת. דאגת לכל מי שהיה צריך הקפצה לצומת, גם בזמן שהיה קשה להשיג רכבים בקיבוץ וגם בחמש בבוקר. וכשהיינו צריכים, הקפצת אותנו גם עד ירושלים. דאגת לחיילים בקופה מיד אחרי צאת השבת, בקושי ראינו אותך בצאת השבת כי החיילים צריכים אותך.
תודה אבא על השנים המתוקות ביחד. אני שם לב שאני כל הזמן מצטט אותך, אתה חי בתוכי ולמדתי ממך כל כך הרבה.
אבא אתה עולה למקום של תום ויושר שכל כך מתאימים לנפשך. בטח תהנה שם עם שאר בני המשפחה שאת דרכם המשכת. תתפללו עלינו שנהיה חזקים, מאוחדים ושמחים.
 


משה – לימוד משנה לאזכרה שלושים
אבות, פרק א משנה ט"ו
על המצבה של עמוס נכתבו דברי המשנה במסכת אבות פרק א משנה ב:
"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים."
שלושת הדברים אכן האלה איפיינו את עמוס.
יחודו של עמוס היה שבנוסף לכך שהקדיש זמן קבוע ללימוד התורה, היה זה "לימוד נטו". למשל: כשהיינו נפגשים ללימוד משותף מדי שבת בבוקר, בחבורת הלומדים בביתם של גבי ורותי בן דוד, עמוס תמיד היה גוער - תפסיקו כבר לדבר מעניני דיומא, הגענו לכאן בכדי ללמוד ולא כדי לדבר על הקיבוץ.
אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה - בעשייה נבחן האדם ולא בדיבור בעלמא.
זה אחד הדברים שאפיינו מאד את עמוס. כמו שכבר ציטטו אותו הרבה. הביטוי השגור על לשונו היה: "לא חסרות מצוות לעשות – רק להתבונן במציאות שלפנינו, להתכופף ולהרים אותן". מה המשמעות של להתכופף ולהרים? המשמעות היא שהן מצוות הנחשבות אולי כקלות ולא כחמורות. הן כמצוות שאדם דש בעקביו, אבל בעיני עמוס כל מצוה היא חשובה. וככאלה אין קושי לקיימן ונדרש רק מאמץ קטן כדי לקיים מצוות חשובות שהן למעשה חמורות. אני נוטה להעריך שעמוס התכוון גם למצוות שבין אדם לחברו שאותן הקפיד לקיים.
זה מביא אותי לחלק השלישי של דברי שמאי.
" וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת." – בכך עמוס הצטיין מאד. כל מי שהכיר אותו העיד על כך.
מהו "סבר פנים יפות"? מה חשיבותו הרבה?
שמאי רגיש לשפת הגוף, למסרים הלא מילוליים המועברים על ידינו במפגש עם הסביבה, ודורש מאתנו להתאמץ, ולשלוט במסרים אלה, כך שיבטאו אהדה וקבלה, בקיימנו את המפגש אנושי.
בימינו היו קוראים לכך "תקשורת לא מילולית" אֲרֶשֶׁת פָּנִים, הבעת פָּנִים, פנים מאירות.
עיסוק בצדקה היה אחד התפקידים שעמוס לקח על עצמו לאורך תקופה ארוכה. הוא ראה בו גם עשיית חסד אבל גם אתגר. לא פעם נפגש עמוס עם האנשים הנזקקים, וחלק מהם העידו בפנינו, שתמיד היה זה בסבר פנים יפות. אף פעם לא נתן להם את ההרגשה שהוא מעליהם. תמיד נתן להם את התחושה שכולנו משפחה אחת.
עמוס לא התבייש ואפילו שמח להתכופף ולאסוף מצוות. תמיד היה נעים הליכות, ובכך קיים את הפסוק "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם"
יהי זכרו ברוך
 


בס"ד ג ניסן תשפ"ב
יזרעאלה כספי - לאזכרה שלושים לעמוס יורב
לספר על עמוס זה גם לספר על טירת צבי. כמו שכבר הוזכר עמוס בנם השלישי של לאה וישראל יורב היה ילד מבריק , תלמיד מוכשר בכל המקצועות, ילד טוב שקט ונעים.
אני רוצה לספר על כמה פרטים שפגשתי בו, בחיים הבוגרים השוטפים שלנו בקיבוץ.
אתחיל מהזמן שעמוס השתחרר מהצבא וחזר לחיות בקיבוץ בין צעירים בני גילו, עמד לרשות סידור העבודה, והשתלב בעבודות החקלאות בשדה בגן הירק, ובכל מקום בו נדרשו ידים עובדות.
אני זוכרת תמונה שמשום מה נחרטה בזכרוני. עמוס ועליזה בחדר האוכל שהיה מקום מפגש ולא רק לצרכי סעודה ואוכל אלא גם לערבי תרבות, שירה וריקודים. התקופה היתה אחרי מלחמת ששת הימים ולטירת צבי הגיעו מתנדבים מכל העולם בינהם עליזה שהגיעה מאנגליה. עמוס שם עליה את עינו. אני זוכרת אותו עומד בדלת הכניסה הצרה, ברגלו עוצר את הדלת שלא תיסגר ומדבר ומדבר בין בפנים ובין בחוץ ,עם צעירה נמוכת קומה. תהיתי איך הם משוחחים האם בעברית? באנגלית? בצרפתית?. האם יש לו תכניות לגבי המתנדבת?
עמוס ועליזה נישאו. הוא זכה והיא זכתה. תאומות נולדו , ואחריהן נולדו עוד ילדים והמשפחה צמחה לתפארת.
אחד הסיפורים הנקשרים לעמוס קשור עם מגדל המים, זה העומד גם היום מתקופת חומה ומגדל. אנחנו מספרים לילדים בגנים ובכיתות בית הספר על המגדל שעזר בכל המלחמות. אחד הסיפורים הוא מתקופת מלחמת ששת הימים. לפני אותה מלחמה הייתה כל הארץ בכוננות. רבים מהבנים גויסו למילואים וחברי הקיבוץ היו מסודרים להגנה. בראש מגדל המים היתה תצפית נגד מטוסים. שם ישבו יומם ולילה שומרים שתפקידם לצפות ולדווח על כניסת מטוסי אויב לשטח ישראל. וכמו שאנו יודעים כמה וכמה ימים שום מטוס לא חדר והשמיים היו נקיים. והנה אחרי שהמלחמה התחילה נראה מטוס טופולוב מגיע מכיוון ירדן. הבחורים במגדל דיווחו מייד לצבא, ואחרי חמש דקות הגיעה הידיעה – "המטוס שלכם הופל". בזכרוני הסיפור היה קשור בתפקידו של עמוס במילואים, הוא זה שהיה בצוות הנ.מ. שירה על המטוס ופגע בו.
סיפור אחר שמזכיר לי את עמוס קשור בעיר בית שאן. שם יש חנות קטנה לחוטי צמר לסריגה ולרקמה. בחנות היתה אשה בשם יזרעאלה (בגלל זה אני זוכרת את הסיפור) אשר הייתה חולה מאד. עמוס בתפקידו כנהג בית היה מביא לחברות חוטים שהזמינו

מאותה חנות. הוא שמע על הקושי של המשפחה וחשב שצריך להתארגן לעזור לה. ביחד עם רבקה – קוקה אבנון ז"ל פרסמו את המקרה, וחברים תרמו לעזרת אותה חולה. הוא עשה זאת בשקט ובצנעה וכך נהג גם במקרים נוספים.
כשהתחיל עמוס לרגל גילו המתקדם לקבל כדורים ותרופות לשם שמירה על בריאותו, גם כאן, שלא כמו כולנו, לא השליך אריזות שהתרוקנו - לפח. הוא אסף וליקט, והביא אותם אל בתי הילדים לחוגי מלאכת יד. וכך הפכו האריזות לקישוטים נאים לסוכה הגדולה ליד חדר האוכל. כשבאנו לסעוד הופתענו למראה הקישוטים בצבעי הכסף. לשאלה מי טרח לאסוף את כל היופי הזה נעננו שזהו עמוס יורב שלא זורק דברים סתם לאשפה. אם יש עוד משהו לעשות עם האריזות, כדאי לנצל זאת.
זוכרים את עבודתו בקופת הבית של המשק? עוד הרבה לפני ההפרטה היה נהוג להחזיר לחברים כספים ששולמו בנסיעה לבית החולים, לביקור הורים או ילדים. עמוס אדם ישר ונאמן רשם כל הוצאה והחתים כל החזרה. אנחנו היינו בטוחים שהקופה הציבורית מתנהלת ביושר. ידענו שעמוס נאמן ישר הגון וצנוע ויש על מי לסמוך.
את עמוס פגשנו בעוד צומת מעניינת – בין העוסקים בחברה קדישא. שם מצא לו עמוס תפקיד קטן אך חשוב. הוא היה מגיע למקום מנוחת הנפטר בזמן שבין הטהרה וההלויה והיה יושב ואומר תהילים. לעיתים לכמה דקות ולעיתים לשעה תמימה. הוא דאג תמיד להניח למראשות הנפטר פמוטים ובהם נרות דולקים. כשבני המשפחה באו להפרד מיקירם התרשמו מהמסירות של עמוס לשמור על כבודו.
את עמוס לא היה צריך לגייס הוא מצא תמיד דרך לתרום בשקט לצרכי הכלל.

שנים אחדות שימש כנהג בית וכנהג בבית ספר. אקרא דברים שפורסמו בשמו.
יש נוסע אשר תמיד ממהר, ובכל זאת להסעתו מאחר.
הנוסעים הם עם מוזר, אשר חושב עצמו לצודק בכל דבר.
הנוסעים משכנעים אותי חיש שכל מעייני יהיו תמיד בכביש.
אני מסתכל על הנוף, ומשתדל שבינתיים ההגה לא יסחוב.
הנהג צריך להית תמיד מנומס, לשמוע שמחות או צרות חלילה וחס.
את הכל רצוי בחיוך גדול, שנמשך מאוזן ימין לאוזן שמאל.
הנהג שומע סודות מן החדר בכל טון ובכל תדר.
עליו לדעת זאת להסתיר, כדי שאחר לא יתחיל להחוויר.
הוא לומד מהדבורה שאוספת צוף, לאסוף חיוך מכל פרצוף.
הנהג צריך לעזור לנוסע, להגיע ממקום למקום ללא פגע.
אני רואה את תפקידי כנהג, לעזור לכל אחד כאילו הוא בחג.
הנוסעים שלי יודעים מזמן, שאצלי לא משלמים בכסף מזומן.
אני רוצה מה שלי נחוץ, חיוך גדול מפרצוף חמוץ.
הנהג אינו צריך לחכות, אפילו לא לנוסעות נכבדות.
לעיתים אני מקבל חיוך מבורך, אשר מוציא אותי ממצב רוח מצוברח.
חיוך אמיתי שבא מעומק הלב, אני רוצה מבוקר ועד ערב.
כמו שהדבורה עוברת מפרח לפרח לאסוף צוף.
כך אני אוסף חיוך אחר חיוך מכל פרצוף.
ואני מחפש חיוך מיוחד, אשר עובר את הפנים מצד לצד.
יש מורות אשר אותי מזכות בחיוכים נחמדים ממש עד כלות
כאשר אני רואה חיוך מלא, הדם בעורקי מתחיל גואה.

כשעמוס סיים את פעילותו בעטרת צבי לאחר שנים ארוכות של פעילות, נפרדו ממנו הדיירים בטקס צנוע, ונאמרו דברי ברכה על ידי הרב אורי.
"לפעמים כשאנחנו נדיבים בדרכים קטנות, כמעט בלתי מורגשות,
זה עשוי לשנות את חיי הזולת לנצח"
לעמוס הנדיב הידוע – מעשיך ופועלך ידועים לכולנו. ההתמדה, הנכונות לקחת על עצמך משימות, חוש ההומור המיוחד המלווה אותך תמיד, אלה היו סימני ההיכר של עבודתך בעטרת צבי.
הנחת תפילין, בדיקת חמץ, ברכות על היין כששתינו לחיים, ליווי תורים, ליווי לבית הכנסת. תחזוקת מחשבים והרשימה עוד ארוכה.
הכל נעשה בשקט, במאור פנים, שלא על מנת לקבל פרס, אלא כי כך צריך. וזה לגמרי לא מובן מאליו.
אנחנו אומרים לך תודה ענקית על שנותיך הרבות בעטרת צבי ועל פועליך הרבים מתוך לב טוב ונפש חפצה.
אלה רק חלק מן הפעילויות של עמוס.
יש עוד הרבה לספר וללמוד ממנו מהי הדרך הישרה לחיות בה.
יהי זכרו ברוך