משה לסר

משה נולד לאמו סריל ואביו אליעזר (לייזר) חרק.

לאחר פטירתו של אביו – נישאה אמו לשלמה גלר.

אחרי מלחמת-העולם השניה, כאשר נודע שסריל נספתה בטרנסניסטריה, שינה משה את שם משפחתו ללסר – כאשר הוא משתמש באותיות משמותיהם של הוריו: לייזר וסריל.

סבא יעקב יוסף מתענין במכתביו לארץ בשלומו של משה 15.03.36 - לפני העליה 30.08.36 - אחרי העליה 01.01.39 - שולח ברכה לנכדו משה	צעירי השומר-הצעיר שלמדו בביה"ס למסחר. עומד ראשון משמאל - משה חרק (לסר).	התמונה צולמה לפני עלייתו של משה חרק/לסר (יחד עם שמואל ועדה 1936 ). עומדים: אהרון גלר , ישעיהו, מניה, משה חרק/לסר, ?, ?, ?, יושבות: סיריל (גרשטיין/חרק) , חנצי חרק (סבתא של משה).
חתונת לאה וישראל ר"ח חשון תרצ"ה שורה עליונה: חייקה ,חוה אלקיס,רחל אלקיס,איטה,פייגא אלקיס,בן ציון אח של משה יהודה,אשתו חנה שורה שניה: משה לסר,אמו סיריל,מניה וישעיהו,בתיה וברוך אלקיס,חנה פוליקמן אשתו של חיים שורה שלישית: רבקה מירל גרשטיין,ישראל ולאה,צפורה ומשה יהודה אלקיס שורה רביעית: , , אביגדור אלקיס ,סוסיא אלקיס ,חיים אלקיס
תעודת העליה של משה לסר עם המשפחה של שמואל גרשטיין- אוגוסט 1936	רשימת המשתתפים בסרטיפיקט משה לסר נרשם כאילו שנולד ב1919	העלות הכספית של סידורי העליה
צילום עטיפת תעודת העלייה התעודה המקורית נשמרת אצל אמנון אהרונוביץ	מתוך הצהרת דוד וניצקי המסביר את המניעים לשינוי גילו של משה לסר הסבר על הצורך בהצהרה ראה בהמשך הדף	הצהרת ישעיהו יורב על שינוי גילו של משה לסר
שינוי שם המשפחה מגרשטיין ללסר	הצהרת דוד וניצקי על שינוי גילו של משה לסר	פסק דין של בית המשפט המקבל את שינוי הגיל המבוקש
דף מתעודת העליה		משה לסר חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה
	משה ורבקה לסר עם המשפחה פסח תשי"ז	משה לסר חייל בצבא הבריטי

בס"ד

שורשים משה לסר
הקדמה
לנכדים של סבא יעקב-יוסף גרשטיין ז"ל המכונה בפי כל "יוסל'ה".
לפני חמישים שנה (בערך) גברו געגועי לסבא שלנו היקר. לצערי לא זכיתי ליצור אתו קשר. אתנחם לחלק את זכרו עם נכדיו בעברית של עולה חדש דאז.

א. דמותו חרותה לא רק במוחי, אלא עמוק עמוק בנשמה. יען כי כל פעם שרצוני לצייר לעצמי את היופי השלם והטהור, אין אחר שמתחרה בו. חיצוניותו מעידה על כל זה בכל מאת האחוזים. פניו פני מלאך. הזקן הלבן והגדול מבטא את ישוב הדעת הצח של אדם זה. השפם שומר על שתי שפתיים אדומות מדם טהור ונקי מפסולת ומכוסות בקרום דק שבדק. העיניים קטנות הן, כמעט בוערות, שחורות. נוצץ מהן מין מתיקות שלוקחת את הנפש. פזיזות כאילו לתפוס לצלם את הכל. אבל רק את הטוב. ועל שני האפארטים היקרים האלו שומרות שתי גבות גדולות כשני מבצרים חזקים ואומרים כבוד. כבוד למעיינות הזכים האלה, מעייני אור שכל אחד שיש לו הזכות להציץ בהם ירגיש מין חמימות. חמימות חיים ממש. אלו הן פניו.
קומתו לא גבוהה, וגבו קצת כפוף, כפיפות זו כאילו אומרת "קשים עוונותיהם של בני האדם", מידה גדולה של רשעות, נמצאת בלב האדם ועוד יותר כואב, שהוא משתמש ברע הזה ולא מנסה להשתיקו. אבל אם חיי צדק רצית, נשוא תישא את כל הסבל של הרוע האנושי שפוגש ופוגע בך. ואם אפילו הגב ישחה עד למאוד אתה מן הטוב תשיבם, זה דרכו.

ב. שונות הן הדרכים לשלמות ושונים האנשים אחד מן השני, הבוחרים את הדרכים. אבל כל הדרכים וכל הבוחרים כוונתם ומטרתם אחת: שלמות. האדם שלם הנהו בהכירו את מציאותו הוא. בחלל שהושם בו, ופתרון בריאתו נעלם ממנו. ע"כ קטן הוא האדם ביחס לגודל הזה, ואסור לו לייחס לעצמו כל גבורה מגבורת הנעלם. במציאות אנו פוגשים את ההפך. אנשים מייחסים לעצמם כוח רב, בעזרת האמצעים השפלים של כוח פיזי, כסף ועורמה. אבל יש במין האנושי גם אחרים הם שבעזרת החוש האינטלגנטי שלהם שמתפתח עוד מצעירותם, בונים בנשמתם את עולמם הם, הנקי מכל הרע הקיים. בתור יסוד לוקחים את העניוות. קשה מאד הדרך ליסוד הזה, ומרובים הנכשלים. וגיבור הגיבורים הוא הנאחז ביסוד וממשיך בדרך זו כל ימי חייו.

ג. סבי זה, עניוות עולם נסוכה עליו, וזהו סוד גדולתו. ירושה היא באה לו בטח מנשמה זכה. והוא שמר וגם הוסיף לה. וכך יצא צירוף של עניוות, זכות ושלמות. רק לפני שנים מספר, בהיוודע לו שאינני מתפלל, וזה מפי אני, עמד ועיניו מלאי דמעות, לא דמעות סתם, כי אם כל יישותו בכתה. בשקט כך שאי אפשר היה לשמוע, רק להרגיש. אפשר היה שבן האדם הזה, שהוא סמל השלמות, שלם הוא עם אמונתו, שלם הוא עם החיים, וכן שלם הוא עם בנו-נכדו. לא התרגז, לא צעק, אלא בלחש אמר: צריך להתפלל, והוסיף עוד סבל על סבלותיו הרבים.

ד. סבא! ואב יקר! ראוי אתה שתקרא אב לכל הבנים והבנות שמחפשים שביל לעניוותך זו.
סמל הנך צריך להיות בעיניהם ומקור חיים לנשמותיהם הזכות. מלחמה קשה להם בדרך החיים, בלי משען ועזר, יתכן שיצטרכו לגייס את כל הכוחות שברשות האחד בשביל להמשיך. ויתכן גם שהתוצאות שתהיינה הן הגדולות שהושגו בעולם. אבל דרכם קשה עד אין סוף. ולו רק פגשו את מבט העיניים שלך, אז בהרבה הרבה הוקל להם. ואתה אינך יודע כל זאת…

בוא ואספר לך, קו אחד משורשיך, ותרגיש משהו מהעבר של נשמתך. היה זה באחד החורפים בעיירת אביך ז"ל, ובתך שכיבדת אותה עם מנה גדולה של זכות הנשמה שלחתני עם בעל עגלה יהודי, להביא עצים לאביך ז"ל. התנתי עם בעל העגלה להוביל את העצים ולסדרם בסכום ידוע. בבואי לבית אביך ז"ל, זרקם האיש מבלי שירצה לסדרם כנהוג. התרתי בו שאלך לספר לסבא, וגם הלכתי. אביך ז"ל יצא זעף וגער בבן האדם, בהדגישו לו שהלא שכר מקבל. ועליו למלא לפי התנייתי. הרגשתי בצדקת אביך, כי לולא כך לא הייתי קורא לו. אבל פתאום התחרטתי שקראתיו. ותכף אחרי זה, אביך ביקש סליחה מהאדם העובד והוסיף לו על שכר טרחתו כאילו היה אומר: "הלא אתה ממהר להרוויח עוד משהו היום ואתך הצדק". כל זאת בזמן שהאמת היא אחרת. תנאי הוא תנאי.
ותתאר לך סבא יקר! שגוי אחד רוסי אמר עוד לפני ‎80 שנה, ש"לא כל אמת יש בה מן הצדק", וראה כמה צדק האיש.
אל תתפלא סבא יקירי שלא הזכרתי את אמונתך הגדולה במשהו קדוש. כי זו מתנתך האישית שלא ניתנת להתחלק וזה עושר שמגיע כולו לזה שרוכש לו אותו. אבל עניוותך זו שעשתני לכתוב את שכתבתי. חיבתי עד אין גבול, נובעת מעדינות נפשך ותהיה מנת חלקך כל זמן שתישאר ענו. קבל את דברי כנשיקות רבות של ילד תמים לאבא האהוב, ולא של התפארות. ותהיה תמים כילד כמו שהיית עד עכשיו.
מ. בן אליעזר
משה לסר.

משה יקר

הרבה מאד זמן שהייתי רוצה לסבי היקר, הוא אביך ז"ל, את אשר עם לבי מלא. אבל מסיבות הזמן הפריעו. הפעם ניאותי לעשות את זה. אמנם במקום שאוכל לכתוב לו מכתב הוכרחתי לנסות לנסח את זה בתור מאמר. אולי זה יודפס ואוכל לשלוח לו. כי הנני חושש שמכתב בתוכן כזה לא תעביר הצנזורה הרוסית. אמנם רחוק מאד הכתוב מהמחשבה, כי האם אפשר בכלל לבטא בכתב את המחשבה? אז עד כמה שאני מסוגל להעלות את זה על הנייר, העליתי.
ובכן אבקשך לתקן את השגיאות הכתיב וקצת לסדר את המשפטים כי רצוני שיישאר הכל זה אוריגינלי.

מלים שנאמרו לזכר משה בן אליעזר לסר ז"ל, בהלוויתו

לא לכל אחד יש דוד משה. לי היה דוד משה. הדוד היחיד שלי.

מאז שאני זוכר את עצמי - הוא היה חלק בלתי-נפרד ממשפחתנו הקטנה. הוא היה הדוד עם האופנוע משכונת בורוכוב בתל-אביב, ואחר-כך הדוד עם מכונית הרנו מאשדוד. אתו יצאנו לטייל, ונסענו לבקר בני-משפחה וקרובים בכל רחבי הארץ. אף-פעם לא חסך בזמן, אם היינו זקוקים לעזרתו ולתמיכתו.

בגיל צעיר יצא מבית-ההורים ללמוד, אי-שם בנובוסליצי. כעבור זמן - החליט לעלות ארצה, מוקדם ככל-האפשר. זה היה עוד לפני פרוץ מלחמת-העולם. הוא הצטרף למשפחת דודו שמואל ועדה גרשטיין ז"ל, והיה להם כמו בן. לכן תמיד קרא לשושנה - "אחותי".

תוך זמן קצר התגייס לצבא הבריטי. שירת במצרים ובארץ-ישראל.

בתחילת שנות החמישים, עבד עם אבי בשותפות, ודרכו הכירו אבי ואמי. הידידות והקשרים שנרקמו, רק הוסיפו והתחזקו.

משה נישא לרבקה, ולא זכה לילדים משלו. אחי ואני, וילדי רבקה ונכדיה - הפכו להיות כל עולמו המשפחתי.

משה היה מראשוני העיר אשדוד, ממקימי תחנת-הכח של חברת-החשמל באשדוד.

כשיצא לגימלאות - נפטרה אשתו לאחר ייסורים רבים. משה החליט לצאת מן הבית ולפעול בכל דרך אפשרית. העיקר - לעזור לאחרים. כר-פעולה נרחב מצא, במרכז-הקליטה באשדוד. הוא חיפש לעולים מקומות עבודה ותעסוקה, והיווה עבורם כתובת למצוקות. הכל עשה מתוך הרגשת שליחות ואמונה באדם.

שם פגש משה את רחל - שותפתו לחיים, ובנה שאול. אין ספק, שהתקופה הזו היתה למשה כמו תקופה של לידה מחדש. נישואי שאול לאילנית והולדת רז - היו לו מעין הגשמת חלום.

בכל התקופה הזאת, לא הפסיק משה את קשריו המשפחתיים, וכולם ראו בו את החוליה המקשרת והמאחדת בין כל ענפי המשפחה. הוא המשיך לפתח קשרים עם חברים נוספים, שראו בו עזר תמיד.

וככה, בגיל 80+, המשיך לעמול ולטרוח, ולא הפסיק גם כשביקשו ממנו להאט את הקצב. מבחינתו - המשימות עוד לא נגמרו. כך אמר לי רק לפני שלושה ימים, כשביקר כאן: "אינני מתכנן עדיין לסיים את החיים. יש עוד מה לעשות".

לאחרונה, במספר שיחות אתו, בקש להיקבר כאן - בבית קמה - ליד אבא ואמא. ואכן - הבקשה מתמלאת.

לרחל, שאול ואילנית, אני רוצה להודות על השנים היפות שהענקתם לדודי משה. ולכל מי שבא ללוותו בדרכו-האחרונה - תודה רבה גם כן!

בשנת 1936, ביקש משה גלר (חרק) , שהיה אז כבן 22, לעלות ארצה, אולם לא היה לו "סרטיפיקאט" = רשיון לעליה מן הממשלה הבריטית, ששלטה בארץ-ישראל באותם ימים. לעומת זאת דודו – שמואל גרשטיין, קיבל רשיון כזה, בתור בעל-מלאכה מבוקש בארץ, והתכוון לעלות עם אשתו ושלושת ילדיו. הפתרון שנמצא היה: לרשום את משה כבן נוסף למשפחה, כדי שיעלה יחד אתם. אולם, אפשרות זאת היתה מותנית בגילו של הבן. כי בן שגילו מעל 18 – צריך סרטיפיקאט לעצמו. לכן סידרה המשפחה למשה תעודת-לידה מזוייפת, בה כתוב כאילו הוא בנו של שמואל וכי הוא נולד בשנת 1919 (ולא 1914 – כפי שהיה באמת). בצורה זו עלה משה ארצה יחד עם שמואל ומשפחתו, וחי כאן את חייו.

במכתביו של סבא יעקב-יוסף גרשטיין, אפשר למצוא התייחסויות לעלייתו של משה יחד עם שמואל ומשפחתו:

וזאת אוכל להודיעכם, כי בשבת זה היה לנו אורח חשוב, הוא אחיכם ישעיו אשר בא אצלינו משמואל, אשר היה אצלו מעניין עלייתו, ואמר לנו, כי כפי הנראה תהיה עלייתו עם משהלי, אי"ה אחר הפסח...

וזאת אבקש מכם, אם אפשר לכם לשלוח את הפ"ק הזה לאחיכם שמואל בוודאי מה טוב. ואני שלחתי לו פ"ק, ולא היתה לי שום תשובה. השי"ת יצליח אותו בפרדס שלו, ולגדל זרעו בנקל ובטוב. וגם אברך את נכדי משהלי, שיחיה בטוב.

העניין הסתבך רק כאשר בשנת 1974 רצה משה לצאת לפנסיה. אז היה צריך להוכיח, כי הוא יליד 1914 , ולכן הגיע לגיל הפנסיה, ולא כפי שהיה כתוב בתעודת-הזהות שלו. לצורך זה – הוא גייס את בן-אחותו ישעיהו יורב (גרשטיין) ואת בן-דודו דוד ויניצקי, שיעידו על התהליך שהביא לשינוי תאריך לידתו בתעודותיו.

1. מר משה גלר (כעת לסר) מהכפר טירנובה במחוז סורוקה ביסארביה, נולד ב – 26 באפריל 1914, ולא כפי שרשום בתעודת הזיהוי שלו ב- 1919.

להוכחת דברי האמת שלי, עלי להבהיר את הדברים דלקמן:

בשנת 1936, שימשתי בקישינוב בתפקיד מנהל המשרד הארצישראלי מטעם מחלת העליה של הסוכנות היהודית בירושלים. הואיל ולפי החוק ניתן היה להכליל בתוך הסרטיפיקאט לעליה וכן בדרכון שהוצא על ידי הממשלה הרומנית רק ילדים עד הגיל 18, והואיל שמגמתנו היתה להרבות ככל האפשר את מספר העולים לפי הסרטיפיקאטים האלה –

2. הסכמתי לצרף למשפחת שמואל ועדה גרשטיין (לפי סרטיפיקאט עליה סוג א' 3 – בעל מלאכה עם הון של 250 ליש"ט) את בן-אחותו של שמואל: משה גלר הנ"ל (כעל לסר). לשם כך נאלצנו להזדקק לתעודת-לידה מזוייפת של משה גלר הנ"ל, וכן לשנות את הגיל שלו – כמי שנולד ב – 1919.

לאמתו של דבר ידוע לי, כי משה גלר (כעת לסר) הנ"ל, נולד ב- 26 באפריל 1914.

אני הח"מ ישעיהו יורב (גרשטיין) .... מצהיר בזאת כדלקמן:

מר משה גלר (כעת לסר) יליד בסרביה , נולד בל' ניסן תרע"ד, 26 באפריל 1914, ולא כפי שרשום בתעודת הלידה שלו ב – 1919.

ידוע לי גילו הנכון והמדוייק של הנ"ל, היות והוא בן אחותי.

כמו-כן הנני מעיד, שבשנת 1936 עשינו למשה גלר (כעת לסר) תעודת לידה מזוייפת, כמי שנולד ב – 1919, כדי שיהיה אפשר לצרף אותו למשפחת אחינו שמואל גרשטיין בתור בן בגיל למטה מ – 18.

אחינו שמואל גרשטיין קיבל סרטיפיקאט עליה בתור בעל-מלאכה, ומשה גלר (כעת לסר) צורף למשפחתו לעלות ארצה, כמי שלא הגיע לגיל 18.